דֶד מוֹרוֹז

דֶד מוֹרוֹז[1]. זה היה הכינוי שהדביקו ילדי הבניין לשכנם גריגורי גולדמן.

הזקן הלבן של גריגורי, כמו גם מבנה גופו הנמוך והשמנמן, הזכירו לילדים את התיאור של דֶד מוֹרוֹז, שמעולם לא פגשו ותמיד תהו על מקום הימצאו בימי השנה הרגילים. כשהיה עובר בפרוזדור הארוך וידיו מלאות בסלים, היו הילדים ממציאים שאלה צעצועים אותם אוגר כל השנה בדירתו. פעם אחת בחופש הגדול, כמה מהם אפילו רקמו תכנית סודית כיצד יטפסו לדירתו בקומה הראשונה ואחת ולתמיד יחשפו בפני כולם את זהותו האמיתית. אבל תכניות סודיות לחוד ומעשים לחוד. לא נמצא מבין ילדי הבניין גיבור שרצה להסתכסך עם דֶד מוֹרוֹז.

לאוזניו של גריגורי הגיעו השמועות על הכינוי שדבק בו, והוא בתגובה שמר על עמימות מעוררת פליאה. לא אישר ולא הכחיש. כשהיה צריך, היה מטפח את הדימוי, מלטף ראשים וקורץ לילדים המתחנפים, וכשהמעמד לא חייב היה ממהר לחמוק לביתו, שם התמסר לתחביבו הגדול- כבישת ירקות ודגים. את המטיאס היה קונה טרי וכובש אותו בעזרת המון בצל ושמן. מעטים מהשכנים שזכו לטעימה, ליקקו אצבעות. גריגורי היה כובש באותה מיומנות ארטישוקים, כרוב, ועגבניות. כולם היו בניו, שכן ילדים משל עצמו לא היו לו. אשתו נינה נפטרה לפני כמה וכמה שנים, ואביו הערירי שחי עימם כל השנים הלך לעולמו בשיבה טובה ומופלגת ממש לאחרונה. מאז חי בגפו, ללא אישה וללא האיומים החוזרים ונשנים של אביו שהבטיחו לנשל אותו מהפנסיה הזעומה שהיה מקבל.

גריגורי שמר על שגרה. בבוקר היה עובד כשומר בכניסה לחניון של "שופרסל דיל" בעיר התחתית של חיפה. ביד אחת היה עוצר מכוניות שביקשו להיכנס וביד השנייה עם הכפפה עליה, היה פותח את תא המטען ונובר בתוכו. הוא ראה מאות, אם לא אלפים של תאי מטען. קטנים, גדולים, מבולגנים, דחוסים. סביב ממצאיו פיתח תיאוריה שלמה על האישיות של הנהג הישראלי הממוצע, המשתקפת בתא המטען. אבל כמו דברים אחרים, גם את התיאוריה הזאת שמר לעצמו.

כשלא היו מכוניות לבדוק, ישב על כסא פלסטיק לבן בכניסה לבוטקה הקטנה, והפליג בחלומות. חלק מהחלומות עסקו במה היה קורה אילו היה נשאר בפולטבה, עיר הולדתו, שם בכלל היה אחראי על הרישום בעירייה המקומית. כל תינוק שנולד, כל זוג שהתחתן ולצערו, כל מי שנפטר, נרשם אצלו בפנקסים. החלק השני של החלומות עסקו בשכנה שלו בקומה מעל. ולנטינה.

מעט מאוד ידע על ולנטינה. כמוהו, ולנטינה חיה בגפה, אך להבדיל, יש לה בת ונכדה שמתגוררות באותו הבניין אך בכניסה אחרת. גריגורי הפליג בחלומות כיצד יציג את עצמו בפניה, ויזמין אותה לטעום מהמטיאס שלו. לא טוב להיות לבד, לא בגילם.

ביום רביעי האחרון של חודש נובמבר, כאשר חזר לביתו עמוס בסלים, הבחין במהומה קטנה בספסל בכניסה לבניין. על הספסל ישב דרך קבע פרלמנט נשים מבוגרות, שתצפת וביקר כל עניין הקשור לדיירי הבניין ומי מאורחיו. לרוב, גריגורי היה מברך אותן בנימוס מהיר, כזה שמצד אחד לא יחשב כחצוף ומצד שני לא יחייב אותו בשיחת חולין וממשיך בדרכו. אך ההתרחשות יוצאת הדופן סקרנה אותו.

כששאל בהתחנפות מסוימת לשלומן נענה בתחילה בשתיקה. רק בחלוף מספר שניות שפגה עצמת ההפתעה מפנייתו אליהן, ענו לו הנשים במקהלה, ממנה אסף וחיבר את הסיפור השלם.

סטלה, הנכדה של ולנטינה, שמתגוררת מעליו, נחבלה בראשה בגן המשחקים ואימא שלה והסבתא הזמינו טקסי שתיקח אותן לבית החולים.

גריגורי הודה להן ומיהר להמשיך לביתו, כשמאחוריו כבר שמע את הנשים מרכלות עליו. "נו, יַכְנֶה[2]", חשב לעצמו, מה כבר יש לעשות.

על אף שהקשר היחיד שהיה לו עם ולנטינה היה בחלומותיו, ועל אף שלא הכירה מלבד שיחות חולין קצרות במסדרון, עדיין מצא את עצמו דואג וחסר מעש בביתו. אפילו את המטיאס לא הצליח לכבוש.

בשמונה דקות לעשר, שמע רחש בחדר מדרגות, וכאילו היה יַכְנֶה בעצמו נצמד בכל הכוח עם האוזן לדלת בתקווה להצליח לשמוע משהו. רעש מפתחות, רשרוש שקית, דלת נפתחת בחריקה ונטרקת מעליו בעצמה. היא חזרה. מעניין מה שלום הנכדה. מעניין מה שלומה היא.

את סטלה לא הכיר. וודאי ראה אותה שעה שהייתה משחקת בגן המשחקים או בפרוזדור המקורה שמוביל לכניסות, מבלי לדעת שהיא נכדתה של מושא חלומותיו האחרונים. בינו לבין עצמו חשב כי מחר, אחרי שישוב מעבדותו ידפוק על דלתה של ולנטינה, יתעניין בנכדתה ואולי יציע לה מטיאס או את חברתו, והכי טוב גם וגם.

גריגורי האמין שכל מה שקורה, קורה מסיבה מסוימת. לא סתם. "לאלוהים יש תכנית", נהג לומר לעצמו ברגעי שפל, אז כשלא מצא עבודה כפקיד רישום ונאלץ לעבוד כמאבטח או כשנינה האהובה שלו חלתה ונפרדה מהעולם. גם את נפילתה של סטלה בגן המשחקים שייך ל"תכנית של אלוהים", הרי הוא לא יכול להתדפק על דלתה של ולנטינה כך סתם, ללא סיבה.

גריגורי העביר את יום העבודה בציפייה דרוכה לביקור הנימוסים אצל ולנטינה. הוא אפילו צמצם את העיסוק שלו בתיאוריה על תאי המטען והעביר את הזמן בניסיונות למצוא את הדרך הכי טובה להתחיל שיחה.

לקראת שמונה בערב הוא נקש על דלתה. משלא נענה נקש פעמיים נוספות. קצת יותר חזק. בתוך הדירה שמע צעדים ומפתח מסתובב. מאוחר מדי לברוח, היה נדמה כי קפא במקומו.

הדלת נפתחה בעצלתיים ומולו עמדה ילדה כבת 10, שתחבושת לבנה מעטרת את ראשה. טרם הספיק לפתוח את הפה על מנת לומר שלום ולשאול לשלומה, שמע את הילדה צועקת "דֶד מוֹרוֹז" ונמלטת אל תוך הבית. הוא נשאר לעמוד מחוץ לדירה, נבוך, מספר שניות לפני שולנטינה ניגשה לכניסה.

 "ערב טוב, לא התכוונתי להבהיל", פתח גריגורי.

 "זה בסדר, היא יותר מתרגשת ממבוהלת, לא כל יום דֶד מוֹרוֹז עומד מולה בדלת".

שניהם צחקו מעט וולנטינה הזמינה אותו להיכנס. "רק לכמה דקות". הוא הסביר ששמע את הנשים בכניסה לבניין מדברות על הנפילה של סטלה ושביקש לדרוש בשלומה. "חתך קצת עמוק, אבל לא עמוק מדיי, נבהלנו כהוגן", נאנחה ולטינה. גריגורי הביע הזדהות עם הבהלה, על אף שמעולם לא התמודד עם משהו דומה.

במשך כרבע שעה שוחחו ביניהם, דברי נימוסים בעיקר, כשסטלה יושבת לידם לא מורידה ממנו את העיניים. עת עמד ללכת, סיפר לה על דגי המטיאס שלו, הארטישוקים העגבניות, והזמינה לביתו. ולנטינה חייכה נבוכה, הודתה לו אך הסבירה שהיא לא אוהבת מאכלים מלוחים. "אני יותר בן אדם של עוגות מתוקות וריבות", ניסתה להסביר. גריגורי התקשה לכבוש את עלבונו ומיהר להיפרד. עד היום, הוא אינו יודע מה הניע אותו ומאיפה אזר את האומץ להזמין את סטלה, טרם הדלת נטרקה מאחוריו, לביתו ביום למחרת על מנת לתת לה מתנת נובֶי גוֹד מוקדמת.

במיוחד בשבילה, הלך בסיום המשמרת למחלקת הילדים בחנות וקנה לה בובה. "אם יש משהו שאני יודע, זה שבנות אוהבות בובות". ניסה לשכנע את עצמו. 

גריגורי ראה את עיניי הילדים עוקבות אחריו בדריכות, שעה שהגיע לביתו עמוס בסלים. לא הספיק לפרוק את כל השקיות וכבר דפיקה רפה בדלת. התחבושת על ראשה של סטלה נראתה קטנה יותר. גריגורי רכן לעברה ושאל לשלומה. היא הנהנה ואמרה משהו בקול עדין שהוא לא הצליח להבין. ראשה הפצוע אך הסקרן ניסה להציץ אל תוך הדירה, אבל הוא ביקש ממנה להישאר במקום. שומר על סודיות.

על אף שעיניה ברקו, גילתה סטלה איפוק מדהים. היא הודתה לדֶד מוֹרוֹז ואיחלה לו שנה נפלאה. "תבואי מחר שוב, אבל תביאי את החברים שלך אתך". סטלה לא הצליחה לכבוש שוב את השמחה וחייכה מאוזן לאוזן.

יום למחרת, חזר למחלקת הילדים וקנה צעצועים. כדורי רגל, בובות, משאיות ורובוטים. שעה שבירך את פרלמנט הנשים, עם שובו הביתה, לא ראה את הילדים אבל הרגיש את עיניהם הקטנות עוקבות אחריו. לא עברה דקה מאז שנכנס לביתו ונשמעה דפיקה. "שלום דֶד מוֹרוֹז". מולו עמדו חמישה ילדים וגריגורי לא התאפק והזמינם להיכנס.

את הדגים המלוחים שמר לעצמו אבל מזג להם מהקומפוט פירות שהכין ערב קודם.

התלהבותם מהמתנות שחילק חיממה לו את הלב, והוא הזמינם להגיע שוב, והם הבטיחו לבוא, הגם שידעו שמתנות מדֶד מוֹרוֹז מקבלים רק פעם בשנה.

בחודש שחלף מאז, הפכו הילדים את גריגורי לאבא הרוחני של החבורה, תוך שהם מקפידים בכבודו וקוראים לו כמתחייב- "דֶד מוֹרוֹז". גריגורי קיבל על עצמו את הגזירה באהבה ועל תיבת הדואר לצד שמו, גריגורי גולדמן, הוסיף בטקס חגיגי בהשתתפות הילדים, בכתב יד מקף ורשם "דֶד מוֹרוֹז".

נדמה היה, שהדברים שבו לקצבם הרגיל ואט-אט התרגל גריגורי להימצאותם של הילדים בשגרת יומו. אחת לשבוע היה מפנה להם זמן, מכריע בסכסוכים ומטקס עצה לפי הצורך. גם התעניין בהצלחה של הילדים בלימודים ומדי פעם היה מקריא להם אגדת עם מהספרים הבודדים שהכיר בעל פה, ולמרות זאת הביא עימו לארץ.

ביום שני, שלושה ימים לפני נובי גוד כבר ידעו כל הילדים היכן יבלו את ערב השנה האזרחית, ועל אף שידעו שלא יקבלו מתנה נוספת מדד מורוז כמעט כולם קיוו לאיזשהו נס. גריגורי פינה לעצמו את כל הערבים וטרח על כבישה של כל הדברים האהובים עליו ביותר. את נובי גוד, ידע שיחגוג לבד בצפייה בתוכניות החגיגיות בערוץ 'רוסיה 1'. בחצות בדיוק יצלצלו פעמוני הקרמלין, וגריגורי, כמו נצר נאמן לאומה הרוסית יאזין בקשב לנאום של הנשיא הרוסי ואחריו יזמזם האינטרנציונל, ימזוג לעצמו וודקה בכוסית קריסטל וילך לישון. בשופרסל למחרת, העסקים כרגיל.

שעה שאטם את צנצנת הפטריות הכבושות נדלקה הנורה האדומה שמעל דלת הכניסה לבית. הדיירים שהתגוררו בדירה לפניו היו חירשים, וכל פעם שצלצלו בפעמון הדלת, הייתה נדלקת נורה אדומה שהציפה את התקרה באור אדום. גריגורי, שעבורו היה נראה הדבר כפלא טכנולוגי בחר להשאיר את הנורה האדומה ולא החליפה בצלצול פעמון. גם ככה, זרם המבקרים בדירתו היה דל.

"מי שם?", שאל מהמטבח בעודו מוציא מטפחת כיס ומנקה את ידיו ובצעדים קטנים עושה את דרכו לדלת הכניסה.

"ולנטינה". עמד גריגורי מופתע. מתלבט אם להזמינה פנימה, לדבר או לתת לה את זכות הדיבור.

"ערב טוב גריגורי, אני מקווה שאני לא מפריעה לך, פשוט שקיבלתי את ההזמנה שלך לנובי גוד בדואר, ובמקום לשלוח גלויה משל עצמי, החלטתי פשוט לרדת קומה. אשמח לבלות איתך בערב הנובי גוד."

אם כי גריגורי מצא עצמו מבולבל מעט, שכן לא זכר כי שלח הזמנה כלשהי לולנטינה, אך החליט שלא להעמיד אותה או את עצמו במצב לא נעים ועל כן הרבה להנהן, לחייך ובעיקרון הסכים עם הרבה מדבריה.

בידה החזיקה ולנטינה צנצנת משלה. גריגורי הציע משהו קר לשתות אך ולנטינה הנהנה לשלילה.

"סטלה לא מפסיקה להלל אותך".

"תפסיקי, אני עוד אאמין לך. היא בלבוסטע לא קטנה הנכדה שלך, היא ירשה את זה ממך?"

"גם ממני, אבל גם אמא שלה ככה, כנראה זה משפחתי".

זאת תכונה נפלאה, חשב לעצמו גריגורי, כבר כמה זמן שלא הייתה לו סיבה להיות בלבוסטע בעצמו.

"אם זה יתאפשר, אשמח לטעום מהמטיאס הזה שדיברת כל כך בשבחו". ולנטינה הגישה לגריגורי צנצנת עגולה ונמוכה.

"אולי לעת זקנה אתחיל להתנסות במאכלים מלוחים וכבושים, ואתה תנסה את הריבות תוצרת בית שלי, קח, זה בין האהובים עליי. שזיף תפוח".

נבוך, לא יודע איך לנהוג,  לקח גריגורי את צנצנת הריבה חייך ולא אמר מילה. לעצמו חשב שזה המעט שיוכל לעשות על מנת ליהנות מחברה של בן אדם נוסף, במיוחד בנובי גוד.

הם חילקו ביניהם את התפריט לערב החג, וגריגורי הוציא הבטחה להרים איתו כוסית קטנה לחיים. להיפרד כראוי מהשנה החולפת ולקבל ברגל ימין את זאת הנכנסת.

ביום חמישי חל הנובי גוד. עץ האשוח הקטן בדירתו של גריגורי קושט בצעצועים מיניאטוריים ואורות צבעוניים. מהבוידם הושאלה מפת שולחן חגיגית, במגבת מעט רטובה ניגב גם את צלחות החרסינה החגיגיות, וכמובן, שתי כוסיות קריסטל, אליהם נשף חזק, להרים את שאריות האבק.

 בתיבת הדואר, הניחו הילדים ברכת נובי גוד לגריגורי אותה חתמו בברכה לשובו המהיר והבטוח בתום סבב חלוקת המתנות. בפתקים נפרדים כתב כל אחד מהם את הבקשה שלו מדד מורוז.

לכל מקרה שלא יבוא.

ולנטינה הגיעה בתשע וחצי על הדקה. במשך רבע שעה גריגורי והיא התרוצצו בין הדירה שלה לדירה שלו, מעבירים צלחות וקעריות עמוסות במיטב המטבח הרוסי.

כאשר לבסוף התיישבו זה מול זאת, מול הטלוויזיה, החמיא גריגורי למאכלים ממטבחה אך גם לתסרוקתה ושמלתה. גריגורי ביקש את רשותה של ולנטינה, מרח מעט חמאה על לחם שחור והניח עליו בעדינות שתי חתיכות מטיאס, "אני מקווה שאת אוהבת גם בצל".

"ריבת בצל היא מאהובות עליי. לגבי בצל כבוש, תכף נראה".

לגריגורי היה נדמה שהשעון עצר לכמה שניות מלכת. ביקורת מעולם לא הייתה חשובה לו, גם הוא כבר בגיל שפחות לוקחים ללב את מה שחושבים אחרים.

בעוד הזמן עוצר, היה לו ברור שגם הוא קיבל מתנת נובי גוד, ואמנם חשדו יצא אל הילדים ששלחו בשמו את ההזמנה המפוברקת לולנטינה, אך הוא העדיף את המחשבה שאי שם מסתובב לו דד מורוז נפרד של מבוגרים והוא מחבר בין אנשים, מאחד לבבות.

גריגורי מזג מעט וודקה לכוסית הקריסטל, ועוד בטרם ולנטינה הספיקה להתנגד, הוא הציע להרים כוסית.

לחייהם.

---

[1] בן-דמותו הרוסי של סנטה קלאוס- דֶד מוֹרוֹז ("סבא כפור"). מחלק מתנות לילדים בנובי גוד (השנה האזרחית החדשה), אך מגיע לבתיהם לא במזחלת, אלא על גבי טרויקה (כרכרה רתומה לשלושה סוסים). דֶד מוֹרוֹז לובש מעיל פרווה ארוך, כובע פרווה מעוגל ומגפיים גבוהים ואוחז בידו מטה קסמים. צבע מעילו של דֶד מוֹרוֹז כחול, על מנת לבדל אותו מסנטה קלאוס המערבי. 

[2] יַכְנֶה- מי שמרבה לדבר על אחרים שלא בנוכחותם ונדחף לעניינים לא שלו.