כפיות

 זה הלילה השלישי ברצף, שיהודה חולם אותו חלום.

בחלום, יהודה דג בסירת דייגים קטנה, לבדו, באמצע הים.

הוא זוכר את החלום לפרטי פרטים. איך הוא עומד שעון על המעקה, בעודו מעשן פריד, שבחיים שמחוץ לחלום בכלל שייכות לאחד הפועלים הערבים שעובדים איתו, ואת הדממה של הים. למרות, על פי מה שקרא, חלומות לא נמשכים יותר מכמה דקות, החלום הספציפי הזה, היה נדמה שארך הרבה יותר והשרה עליו רוגע ושלווה. אפילו הלב שלו היה קל בחלום, שלא כמו בכל יום שהוא מרגיש את הלב בועט את דרכו החוצה מהחזה.

במיוחד, יהודה יודע להצביע על הרגע המסוים בו החלום נפסק. הוא לוקח תנופה אדירה וזורק את החכה עם הפיתיון למים, ברגע בו המצוף עם הקרס פוגעים במים, נשמעת חבטה והחלום נגמר.

זה הלילה השלישי ברצף, שאביבה מוצאת את עצמה מתעוררת אחרי נפילה מהמיטה.

מתביישת בעיקר לספר על כך ליהודה, שבגילה המתקדם, ולמרות מאמצים מתקדמים שהיא נוקטת בלילות האחרונים על מנת להבטיח את תנוחת השינה, היא עדין מצליחה איכשהו, ליפול מהמיטה. מההלם היא כובשת את הדמעות וחוזרת למיטה, כאילו לא אירע דבר.

אביבה האשימה את החלומות, ששבו לחייה בסערה ובועטים אותה כבר שלושה לילות אל מחוץ למיטתה. "מה הם מנסים לומר לי?", מלמלה לעצמה בבוקר הרביעי. שעה שהכינה חליטת צמחי מרפא לפי מתכון שנתנה לה נאווה, מהקומה הראשונה. כבר עשרים שנה שאביבה לא חלמה ולו חלום אחד. "עדיף לי ככה, חלומות סתם מנפחים את הראש", הייתה פוטרת את חברותיה שניסו לאורך השנים לעורר את הנושא ללא הצלחה יתרה.

בלילה הרביעי אביבה לא הצליחה לעצום עין. נעה חסרת מנוחה מצד לצד, סידרה לעצמה את הכרית והרכיבה בראש את רשימת הקניות שתערוך מחר. היא הסתכלה ארוכות על יהודה הישן. כבר שנים לא הסתכלה עליו שעה שעיניו עצומות, הוא תמיד היה נשכב אחריה. מחוגי השעון שעל הקיר התקדמו במהירות, והשינה לא באה לה. "יהודה מחייך מתוך שינה, כמה שליו הוא נראה", המשיכו מחשבותיה. יהודה פשט את ידיו לצדדים ואביבה, כאילו הייתה בגיל טיפש עשרה מאוהבת, ניצלה את הפרצה ונצמדה אליו עם הגב בכפיות. ספק תוהה, בליבה מקווה שיהודה יהיה זה שיציל אותה מליפול, גם הלילה.

           

גם לא הבעיטות שהרגישה בחלוף כמה רגעים מכיוונו של יהודה הרתיעו את אביבה לשחרר מאחיזתה. ההפך, עם כל בעיטה היא נצמדה אליו יותר ויותר, מצמצמת את טווח התנועה שלו. ההפתעה הייתה מושלמת, יהודה חיבק אותה בחזקה והיא נרדמה.

כשהתעוררה בבוקר, הפעם סוף כל סוף על המיטה, יהודה כבר היה בדרכו לעבודה.

יהודה שם את ידו על כתפו של ראאד' וחייך מפה לפה. "שוב החלום?", שאל ראאד'. "כן, אבל הפעם לא התעוררתי. לא רק שלא התעוררתי, גם תפסתי את הדג, היה גדול-גדול. החזקתי אותו חזק, וואלה ממש חיבקתי אותו". ראאד' הושיט לו פריד. "חבל יהודה, כבר תפסת את הדג, וואלה חיבקת אותו. לפחות היית מבקש משאלה".

גם בלילות הבאים יהודה הצליח לתפוס את הדג, בחלום שהוא לא הצליח לפתור, שומר את החלום הגדול לעצמו, כאילו היה לו לפילגש.