המחאה של דוד כהן

"שוב כולם מוחים מלבדנו", דוד נאנח בעודו ממשיך לעלעל בעיתון שלשמו היה קם מוקדם כל בוקר, מגיע ראשון למועדון הספורט ולוקח מספיק עותקים מהעיתון שיספיקו לכל החברים מהמועדון גמלאים. דוד היה מאחסן את העיתונים בתא החפצים שלו, ובטקסיות היה מחלק את העיתונים אחד אחד, לא לפני שהיה בעצמו עובר על העיתון ומוצא נושאי שיחה מתאימים עם כל אחד מהחברים. דוד היה מתכנן את חלוקת העיתונים לפרטי פרטים, כך שתמיד היה חסר לו עותק אחד בדיוק. חלילה לא עונש למאחרים, יותר עניין שבכבוד. רצה לייצור לעצמו מעמד בקרב החברים, של איש חשוב מאוד. כזה שכדאי לשמור איתו על יחסים טובים, שישמור עיתון בימים שמאחרים ויעדכן על שינויים בלו"ז של החוגים. דוד היה בקונצנזוס אפילו בקרב הרוסים וניצולי השואה, איתם הקפיד להחליף בדיחות ועקיצות ביידיש שבורה שלמד מהנוסעים כל אותם השנים שהיה נהג 'אגד'.

"שוב כולם מוחים מלבדנו", נאנח דוד בשנית, אבל הפעם הרים מעט את קולו, שיישמע.

"על מה כבר יש לנו למחות", שאל מהקצה השני של המקלחות קול שדוד לא זיהה. "מה זאת אומרת על מה", תהה בקול רם. "חסר מה?". דוד ניסה למצוא מחאה רלוונטית בין דפי העיתון אך התקשה. מחאת יוקר הצהרונים לא מדברת אליו, גם לא מחאת הנכים והחולים, גם מחאת יוצאי הפלמ"ח שמוחים על הכוונה להנציח את גנדי בשער הגיא לא נשמעת לו רלוונטית, מה נשאר מחאת האתיופים, על מה אלה האחרונים בכלל מוחים, שיגידו תודה.

המחאה האחרונה שהיה בין מוביליה דווקא הצליחה לא רע, הנה לראיה אחד הרחובות הראשיים בעיר קרויים על שמו של יעקב מכלוף, ראש המועצה המיתולוגי, שדאג ש'אגד' יעשו קו פנימי ביישוב שהוא היה בין נהגיו הראשונים מיד אחרי השחרור מהצבא. עם היציאה לפנסיה דוד הרגיש שההיסטוריה עשתה עוול למכלוף והוא היה נחוש לעשות תיקון. מדי חודש בחודשו היה כותב מכתב למועצה, עם העתק לראש המועצה ולחברי המועצה עם בקשה לקרוא לרחוב ביישוב על שם מכלוף, אם לא רחוב אז לפחות סמטה, או פארק. אבל לא פחות מזה. אחרי כשנה של כתיבת מכתבים חודשית, התכנסה סוף-סוף וועדת השמות של המועצה ודוד הוזמן לדבר בפני הוועדה ולנמק את בקשתו. במשך ימים התכונן, כתב נימוקים והחתים תושבים ברחבי העיר. להרחבה ביישוב לא התקרב, רק במרכז העיר הישן שעוד זוכרים בה את הקדנציה של מכלוף. ביום כינוס הוועדה דוד נראה כמו אבי החתן, צעד למועצה, הציג להם את העצומה שהחתים ובנחישות של עורך דין הציג את טיעוניו. "ממש הייתי פרי מייסון", אמר לשוש, אשתו אחרי ששב הביתה מרוצה מעצמו עד בלי די.

אחרי שבועיים קיבל מכתב בדואר שוועדת השמות של המועצה המקומית מצאה את טיעוניו משכנעים והחליטה שיש מקום להיענות לבקשה, ולהנציח את יעקב מכלוף, ראש המועצה המיתולוגי בקריאת אחד הכבישים המרכזיים ביישוב על שמו. לכל מקום שייסעו ביישוב יצטרכו לעבור ביעקב מכלוף, לא היה שמח מדוד.

בטקס חשיפת הלוט, דוד היה בין מוזמני הכבוד לצד משפחתו של מכלוף, שכבר כמה שנים אינה מתגוררת ביישוב. מאז, דוד הקפיד לחפש עוולות, להרים דגלים, אבל לא הצליח לשחזר את ההצלחה של קריאת הכביש על שמו של יעקב מכלוף.

והנה, גם עכשיו לא הצליח למצוא מחאה שתתאים את מידותיו הטובות ותמלא את זמנו ומרצו. הרעיון למחאה הגיע בסוף מחולצת הטי-שירט שלבש אחד הגמלאים הרוסים של המועדון. חולצת בחירות ישנה, דהויה מעט, שביעת כביסות, "ישראל חזקה עם פרס" היה הכיתוב על החולצה.

משם הרעיון התגלגל במוחו הקודח והפורה ככדור שלג, ודוד החליט שחייבים למחות על היעדר תהליך מדיני. "אם המחאה היא בתל אביב, היא של שמאלנים, אבל אם היא מתחילה פה, היא אותנטית, לא יוכלו להתעלם ממנה". בימים הבאים דוד ניסה להדביק את חבריו למועדון ברעיון. חלקם חשבו שהשתגע, "תהליך מדיני עם מי?" תהו באוזניו תוך שהם מבטלים אותו ואת הרעיון שלו. אפילו הרוסים עימם היה מיודד אמרו לו ביידיש שהוא "מישיגנע", והוסיפו תנועת אצבע מסובבת. גם אלה שלא שללו את הרעיון, אמרו שאין זו העת וצריך לגבות את הממשלה ולבנות איפה שרק אפשר.

דוד ניסה לדבר בפאתוס על זה שהדור שלהם שהולך ופוחת, וחייבים לעשות מאמץ אחרון להשאיר לילדים ולנכדים מציאות שפויה יותר וזה אפשרי רק עם תהליך מדיני, אבל הדברים נפלו על אוזניים ערלות ודוד החליט לחפש עזרה מבחוץ.

הוא כתב מכתבים לכל הארגונים האפשריים שזה באגנ'דה שלהם, ושגם אותם הכיר מהעיתונים אותם חילק מדי בוקר. שלום עכשיו, יוזמת ז'נבה, מפקדים למען ביטחון ישראל, לכולם כתב על הצורך בתהליך מדיני ובמחאה עממית שמתחילה איך לא בפריפריה, דוד הציע את עזרתו, קשריו והשפעתו, רק חיפש מי שיפרוס עליו חסות. בעיניי רוחו כבר דמיין איך הוא מופיע בשער של המקומון ושם ללעג את חבריו למועדון שלא הלכו אחריו ואפילו דמיין איך דווקא הוא, דוד כהן מביא את השלום.

חלק מהארגונים השיבו לדוד דברי נימוס שלא הייתה בהם בשורה של ממש, וחלק שלחו מכתב חזרה עם בקשה לתרומה, מהם דוד התעלם באלגנטיות. דוד העדיף לתרום, ולא בסתר למטרות קצת יותר רציניות.

כשכבר היה בטוח שהמחאה המתכוננת שלו נכשלה עוד בטרם החלה, קיבל דוד מכתב תשובה מארגון "נשים עושות שלום" להם גם שלח מכתב ובו הרעיון שהגהה. דוד הופתע לקרוא שנשות הארגון מברכות אותו על היזמה וישמחו לקחת חלק בהתארגנות.

בתום עוד כמה שבועות של הכנות קפדניות, טלפונים ותחלופת מכתבים ומיילים ומשהבין שהוא בסיפור הזה לבדו, נפלה ההחלטה במשרדי הארגון שהנשים הפעילות יגיעו בקו הרכבת החדש ליישוב בחג הפסח בהמוניהן עם שלטים, יעשו צעדה ביישוב ולאחריה עצרת קטנה. חלקו של דוד מכורח הנסיבות הצטמצם אבל זה לא היה אלא מהמורה קטנה בדרך בשבילו בדרך 'לשלום המיוחל'.

בבוקר יום חמישי דוד חיכה על הרציף המנומנם של תחנת הרכבת נרגש, כאילו מחכה לפגוש קרוב משפחה שלא ראה זמן רב. בשעה 10:43 הכרוז כרז על הרכבת המתקרבת ושתי דקות לאחר מכן כבר נפתחו הדלתות ואלף נשים נשטפו החוצה עם שלטים "ימין מרכז ושמאל דורשות הסכם מדיני". "אם זה לא יביא את השלום", דוד אמר לאחת המארגנות, "שום דבר לא יביא". עם דוד בראש הצועדות הן צעדו מתחנת הרכבת למרכז העיר, עוברות ברחוב יעקב מכלוף, בדרך לעצרת ברחבה שליד העירייה.

למגינת ליבו של דוד, לא הצעדה ולא והעצרת הצליחו לעורר תשומת לב ועניין מיוחדים ביישוב. גם העיתונות המקומית התעלמה במופגן מהמחאה ולא היה לה כל אזכור במקומונים. כשם שבאו, ככה עלו הנשים בחזרה לרכבת ולקחו את האופוריה איתן. משאירות את דוד מאחור, לבד על הרציף.

בבוקר יום ראשון, ספק סוחב את העייפות של המחאה וספק מאוכזב, שלא כהרגלו דוד איחר לקום למועדון ספורט. את הדרך למועדון עשה בצעדים גדולים והתנשף עמוקות, אבל זה לא עזר לו. האיחור גבה מחיר, עד שהגיע למועדון הספורט כל העותקים של החינמון נלקחו ואזלו מהערימה הקבועה שקישטה את הכניסה למועדון. כל המדרגות למלתחות דוד ניסה להרגיע את עצמו ולמזער את מחול השדים שהתרוצץ לו בראש, בטוח שמעמדו לא ישתנה בעיניי החברים בגלל מעידה אחת. קורה, אפילו לו.

במלתחות, היה נדמה שהכל שגרתי. החברים בירכו אותו לשלום, אגב לדיונים הקודחים בענייני היום וסקירות הסופ"ש ודוד המשיך באופן טבעי לתא הקבוע שלו.

-"נו יש עיתון בשבילי?" שאל את אחד החברים.

-"בשבילך שמרנו עיתון מיוחד".

דוד אמנם הופתע, ולא הבין במה מדובר, אבל אפילו הוא לא דמיין למצוא את עצמו מופיע על השער של עיתון 'הארץ', העיתון שהביאו ליישוב האשכנזים השמאלנים מההרחבה, בתמונה לצד הצועדות והכותרת "כאלף נשים הפגינו בדרישה להתניע תהליך מדיני".

נבוך מעט ומבולבל מגודל המעמד, דוד לא הצליח להוציא מילה. בימים שחלפו מאז התקרית, ניסה להסביר ולתרץ שהוא אותו דוד, מה פתאום שמאלן, ההפך- ציוני פטריוט, אותו אחד שקם מוקדם כל בוקר בשביל לשמור לכולם עיתונים, אותו דוד ששומע שירים ושערים בשבת, בן היישוב שלא עבר להרחבה גם שהילדים שלו הציעו. אבל כלום לא עזר.

בשקט-בשקט פשטה השמועה ברחבי מועדון הספורט שדוד הוא בעצם שמאלן, וכל השנים התחזה ובעצם שם 'אמת' בקלפי. היו כאלה שנשבעו שהרינגטון שלו זה 'שיר לשלום' ואחרים אמרו שראו אותו מוחה דמעה בהלוויה של פרס.

דוד ידע היטב מי 'הנשמות הטובות', שדואגות להפיץ את הסיפורים אודותיו, וגם ידע בדיוק איך להעניש אותם בתמורה. בבוקר בדרכו למועדון ספורט, היה עובר בדוכן העיתונים, רוכש מכספו כמה עותקים של עיתון 'הארץ' וכשהיו החברים מתייצבים לקבל מידיו את העיתון, היה מחלק לכולם את החינמון מלבד אותם הסוררים שהיו מקבלים ממנו בדיוק את מה שמגיע להם- את עיתון 'הארץ'.