"הבטתי בה ארוכות כחודר אל גופה דרך שתי עיניה. ירכה החשוף נצמד לשלי במן רתיעה התחלתית מבועתת ורק קולה הרועד שבר את השקט. "אני יודעת מה אתה צריך" היא לחשה באוזני, והיא, שחשבתי שיודעת הכל, הצליחה לעשות את זה שוב".
ספר ארור. דמויות מגעילות, עוד לא שמעתי על סיפור כזה כל החיים שלי, זה לא רומן זאת פנטזיה, מד"ב. ליזי מלמלה לעצמה בעודה מחזירה את הספר למקום הגבוה והרחוק שלו אי שם למעלה על ארון הספרים של אמא שלה. איפה היא לוקחת את החרא הזה, ועוד יש לה סבלנות מהאלוהים לקרוא את זה, או אולי זאת הפנטזיה שלה שלא תתגשם. לכל אחד יש פנטזיה כזאת שלא תתגשם אבל לא מפסיקים לקוות אף פעם. הרבה פעמים ליזי ניסתה לדמיין את עצמה בגיל של אמא שלה נאחזת בדברים לא ברורים, לא מוצאת מטרה להכל אבל גם לא מתייאשת. אחרי שלא היה לה כוח לחפש עוד ספר היא התיישבה על יד החלון הגדול בסלון שמשקיף על הוואדי הגדול, שבעל כורחו הונחת בו קניון, והוא פתאום התגמד מול עיניה ונראה לה כל כך חסר אונים. זה לא היה נוף ילדותה אותו זכרה והתעקשה לשמור אותו בזיכרונה, לצחצח ולשמר אותו בדיוק איך שהוא היה שם באותו יום שהם עברו דירה, עברו למושב ליד חיפה וליזי שאמרה שעוד תחזור לכאן ועכשיו הגשימה את עצמה וסגרה מעגל, היא חזרה לדירה הישנה שהשכירו כל אותם השנים ההורים שלה לזוג הייקים שנפטרו לפני כמה שנים ומאז לא מצאו דיירים חדשים. ובכל זאת גם עכשיו אחרי שהניחה את ספר המד"ב של אמא שלה ניסתה ליזי לדמיין מה תהיה הפנטזיה שלה שלא תתגשם לעולם ותשאיר בה צלקת עכורה שליזי פחדה שתשפיע על יחסיה עם העולם.
אינספור מחשבות חלפו לה בראש, גירושים, אהבה נכזבת, עבודה, הלימודים שלה ועידן. גם עידן עבר לה בראש. הפרידות האינסופיות ממנו, העצבים שלו והקונצים שלה, ההבעות והחיוך שלו שהוא רואה משהו מצחיק בטלוויזיה. דווקא עכשיו שהיא עטופה בכל בדידותה הוא חסר לה, אבל היא לא תתקשר אליו. לא אחרי הריב שהיה להם ביום שבת. במקום עידן היא תתקשר לאמא שלה ותבקש שתבוא יותר מוקדם מהעבודה ותכין לה ארוחת צהריים כי היא חולה. למרות שלא החולי ולא הרעב שמכרסמים בה כמו הגעגוע לימים שהכל היה נראה פשוט יותר, כמו ימיי היסודי שלה ביזראעליה שהייתה חוזרת הביתה מעוד יום לימודים אל חיקה העוטף של אמא שלה, שהייתה מושיבה אותה בראש השולחן הצנוע במטבח ומאכילה אותה בכל המאכלים שזכרה מהבית של סבתא פרידה. ומהאוכל הייתה פונה לשיעורי הבית בחשבון ותורה ושומרת את הסוף לטוב. סידור וחקלאות היו שני המקצועות שהיא הכי אהבה. בכיתה ד' למדה את "אדון עולם" וניסתה לשיר אותו הכי מהר שהיא יכלה, תוך הקפדה מדוקדקת שלא לפספס מילים. הייתה שרה עד שהייתה נהיית אדומה כמו גמבה וכל הבנים בכיתה, גם כאלה שהיא חיבבה היו צוחקים עליה וזה צבט לה בלב אבל היא לא הייתה מפסיקה, לא נכנעת. גם את עידן היא הכירה בכיתה ד' בשיעור החקלאות של המורה טובה, הוא היה הבן זוג שלה לחלקה ויחד הם למדו לגדל חסה ובצלצלים, שהיא אהבה במיוחד והקפידה לקנות רק אותם גם שנים מאוחר יותר בשוק הכרמל בת"א בדרכה אל דירת המורות חיילות שלה. עם עידן היא גם בנתה את הדחליל והקשיבה לסיפורים שלו על איך שהדחלילים בלילה מקבלים צורה אנושית ובגופם שומרים על החסה והבצלצלים. גם היום היא לא יודעת אם היא האמינה לסיפורים האלה או שמא הידיעה שיש מישהו ששומר על החלקה שלה גם שהיא איננה שם, גרמו לה להרגשה בטוחה. אחרי חופשת חנוכה, שהם חזרו לבית ספר היא גילתה שהדחליל שלהם איננו. ברח מהשמירה.
עידן המציא לה סיפור, שלדחליל היה קר אז הוא נסע למקום חם עם הציפורים. יצא ולא חזר. והיא האמינה. יותר לעידן מאשר לסיפור.
עידן היה האיש המיוחד שלה, מהבוקר בבית הספר וגם אח"כ בחוג הדרמה במרכז "אבא חושי" ובשעות הערב היו מכינים גם את השיעורים ביחד, פעם אצלה פעם אצלו, לפעמים משחקים או רואים טלוויזיה. "להתבגר ולהתגבר", מאז היא אוהבת את החיוך שלו שנראה שרק החליף פוזיציה ונשאר קפוא בזמן. את היחסים הם "שידרגו" רק בטיול השנתי בכיתה י"א שלמדו בעירוני ג', בשנה שדפנה אמרה ששום דבר לא יקרה, שי"א זה רק מעבר מי' החשוב לי"ב הסופי. היא זכרה את הדברים של דפנה אבל פחות מזה זכרה את דפנה, אולי משום שרק הדברים שהיא אמרה היו חשובים כי השנה של י"א הייתה השנה הכי משמעותית בחיים שלה. ההפך המוחלט ממה שאמרה לה פעם דפנה.
בחזרה בדירה ליזי עוד יושבת עם מבט משכר בעיניים, חולמת בהקיץ אבל בעיקר נזכרת.
מפתח מסתובב בדלת, ואמא של ליזי נכנסת לדירה עם שתי שקיות מלאות וריח של פיתות עופף את הדירה. כמו אחרי היפנוזה ע"י נקישת אצבעות פשוטה היא חוזרת למציאות. ידה הקרה של אימה נמרחת על מצחה הקודח של ליזי שנופלת בזרועותיה כמחפשת אחר מקלט אחרון של חסד .
בטלוויזיה רק סרטים ישנים, אינגריד ברגמן והמפרי בוגארט במורקו, קזבלנקה. מכוסה בשמיכת פוך מפה עד אוזן, הרעמים והגשם החזק שדופק בחלון לא מפחידים אותה. במטבח אמא שלה מתקינה לה ארוחת צהריים מנסה לדבר איתה דרך העשן שבין המטבח לסלון. לא להכל ליזי מקשיבה, לא להכל עונה, לפעמים הדברים של אמא שלה מתחברים עם הדברים של בוגארט היא לרגע מתבלבלת, לא יודעת למי לענות קודם, לאמא שלה או לבוגארט שהאחרון בכלל לא מדבר אליה. את זה היא לא יודעת. והאוכל כבר מוכן ובלית ברירה, כמו גיוס לצבא הרוסי, ליזי קמה מהמיטה בסלון, הופכת את הפוך מעל ראשה ומתיישבת בראש השולחן, שותה מרק עוף עם שקדי מרק שעשתה לה אמא. הטעם המרגיע בפה והמחמם בבטן, ומלמעלה אמא שלה מביטה בה, מלטפת לה את הראש לא שואלת שאלות ולא מדברת. השקט מכרסם פתאום בליזי, שאיבדה את המפרי ואת קולה של אמא ופתאום יש לה מלא זמן לענות ולהקשיב אבל אין למי. "לו רק עידן היה פה" היא חושבת לעצמה ותכף קוטעת את המחשבה של עצמה והדמעות עולות בה כל הדרך בגרון, והנה עידן יושב מחוץ לדלת ביתה והוא כבר חייל, החייל שלה, חזר לשבת מקוצרת והגיע קודם אליה, כרך את ידיו סביב מותניה ונשק לה ארוכות, הנשיקה הכי ארוכה שהייתה להם. פחד אחז בליזי כאילו הייתה זאת הנשיקה אחרונה שלהם והיא ביקשה ממנו שלא ילך, שישאר, והוא צחק ואמר לה שבצבא זה אחרת, הלך ולמרות שליבה ניבא לה רעות הוא יחזור אליה את כל החופשים שלו בצבא. גם היא עוד עם שיער ארוך גלי עד הכתפיים לא הפנימה את הפרק החדש בחיים שלה, עוד רגע גם היא בת"א מורה חיילת בדירת מורות חיילות משלה כמו שתמיד חלמה, עצמאית אבל תלויה. רחוקה ממנו אבל קרובה אליו יותר מתמיד.
את סופי השבוע נהגה לחלוק בין כולם, בין אמא שלה במושב, לאבא שלה ולעידן בחיפה בלילות שישי ובקרי יום שבת אביביים אותם תמיד ניצלו לטיול בצפון בנחלים של רמת הגולן ולפעמים, כשהיה צריך היו נוסעים לדליית אל כרמל בשביל דברים קטנים, אבל לרוב בשביל לעשות משהו, להתחכך, לתת לעצמם קיום מוחשי בין אנשים. להגיד היינו שם איתם בין כולם, בין אנשים, ולהרגיש חלק מהשבת הישראלית הטיפוסית, שליזי לא פעם ניסתה לתפוס דרך עדשת המצלמה שלה.
ליזי אהבה את הפיתות הדרוזיות הגדולות מרוחות בכמה שכבות של לבנה בלי זעתר עליהן. את עידן זה הטריף, הוא לא מבין איך אפשר שלא לאהוב זעתר. אם לא היו נוסעים לצפון או לדליית אל כרמל בשבתות היו יוצאים לטיול רגלי בחוף "דדו". ליזי הייתה לובשת חצאית לבנה ארוכה ומפזרת את השיער למשחק של הרוח ועידן, שלא הייתה רואה אותו לפעמים שבועיים, היה מחזיק לה את היד כל הטיול, כמפחד לעזוב ולשחרר אותה לחופשי וליזי הייתה נהנת מהמגע המחוספס של ידיו ומתשומת הלב הבלתי פוסקת שלו. נשבת בקסמיו כמו בקורי עכביש, צמאה לכל מילה וסיפור שלו גם אם לא הכל הייתה מבינה. מהטיולים היה מחזיר אותה הביתה, לפעמים עולה ונשאר ולפעמים נפרד ממנה באוטו, בנשיקה שהייתה אמורה להספיק לכל הזמן שלא ישובו להתראות.
וכל זה שוב עולה בה כמו חום גופה הבוער הקודח בה ושום דבר לא עוזר, לא המרק גם לא האקמול ולא האופטלגין, ופתאום היא לא רוצה שום דבר לא את אמא שלה ולא את המרק ולא את הזיכרונות, במיוחד לא את הזיכרונות שלא נותנים לה מנוח, והשם שלו, "עידן", הייתה רוצה לשכוח ולא להתקשר אליו אבל היא לא יכולה. זה כמו לבקש ממנה להפסיק לנשום, ולפעמים היא באמת מנסה ונהיית קצת כחולה ומפסיקה וחוזרת לנשום ככה היא עם עידן, היא שוכחת ומייד נזכרת חזרה. לא יכולה בלי.
הטלפון מונח לידה בדממה כואבת שלא נותנת לה מנוח וידה כבר בחצי הדרך לשפורפרת לחיוג המקוצר שרק אתמול שקלה למחוק. הפחד אוחז בה כאילו תהיה זאת הפעם הראשונה שהיא מתקשרת אליו, "ומה אם אני מפריעה לו?", "ומה עם משהי אחרת תענה לי?". כל תרחיש אפשרי עולה לה בראש, כל דבר שיכול לשלול את השיחה ולהצדיק את השלילה, מחפשת סוף מוחלט כזה בלי דרך חזרה. דרך ללכת בלי עידן, כמו ללמוד ללכת מחדש, כמעט ושכחה איך.
נראה שגם הגשם בחוץ הפסיק לסטור למדרכה וריח אורנים נקי החליף את הזוהמה הרגילה של הרחוב, והכי בעולם היא רוצה לצאת החוצה, ללבוש גולף שלא יכאב לה הרוח בגרון ולטייל. לשים דברים על מקומם הראוי לחשוב איך יהיה עכשיו שונה, מחולק יותר לשניים, חברים, מזכרות, לב.
התלות הפתאומית שהתודעתה אליה לא מכבר שטפה אותה ברעל והעבירה בה רעידות כמעט לא מורגשות, והטוב התערבב לה עם הרע וטעם מר הסתובב לה בפה וכאילו במיוחד בשבילה ברדיו מתנגן השיר על מיכאל. "חיכיתי, חיכיתי, בכיתי בכיתי ומי לא בא? מיכאל. והוא הבטיח פעמיים שיבוא אחה"צ והוא לא בא מיכאל." " כל הזמן מיכאל" השורה שמסיימת את השיר שפתאום היא זכרה מהילדות שלה וגם לה היה מיכאל משלה ועכשיו הוא סתם מיכאל. כבר לא שלה, רחוק ממנה אבל כל הזמן מיכאל.
וחום גופה בו נלחמה בשעות האחרונות נראה היה שמפסיד הוא במערכה, וליזי כבר רוצה לצאת החוצה אל האורנים שלה ואל הדברים שבראש שלה שמחכים לסדר. לפני כל זה היא עוד צריכה לשכנע את אימא שלה, שיצאה מהעבודה מוקדם, שתתן לה לצאת, אבל אימה כמו קיר בטון אפילו לא מוכנה לשמוע ולליזי אין את הכוח לשכנע ולהראות, ש"הנה, אני מרגישה יותר טוב.." מחוסר ברירה דמעות שבו בעיניה, יורדות כמו מפל מטפטף על לחייה האדומות ולמטה אל הצוואר האטום בגולף שחור שקיבלה מתנה מאבא שלה רק בשבוע שעבר, כשעשו ביחד את היום כיף בהדר וזה הזכיר לה את כל הפעמים שהייתה מטיילת עם אביה בדרך מהגן ומבית הספר. כשהייתה שומעת את המנגינה של אוטו גלידה והתערבבו לה החושים ובמבט אחד מופנה לאביה היה מוציא לה מארנקו שלושה שקלים, שהיו בשבילה לאושר רב. ומה לא הייתה עושה בשביל שאבא יבוא עכשיו ויאסוף אותה מהבית כמו מבית הספר, כמו בצבא אחרי שהוריה נפרדו תמיד, הייתה מנצלת את הכוח שיש לה על שני ההורים שלה, את חוסר האונים של השניים לעמוד מול תחנוניה הייתה מכוונת לטובתה. אם לא אבא אז אמא ולהפך. ודווקא עכשיו שכבר קיבלה את מרותה של אימה וברחה להסתגרות בחדרה שוב אימה בקולה המרגיע והנקישות הרכות על הדלת נכנסת לחדר, למבצר הבדידות החדש, מגיפה את התרסים, כפתח לאור מוחה שאריות של מלח מעיניה, "יש לך אורח" היא נזכרת לבסוף להגיד.
וליזי כעדה לבוא המשיח החליפה את הדמעות בחיוך קורן שהתפרס על פניה, שכחה מהכל, מכל מה שחשבה, כל העצב העופף. בעיניים כבדות נשואות לאימה, בשפתיים סדוקות וקול כבד עוד שאלה: "עידן?"
ספר ארור. דמויות מגעילות, עוד לא שמעתי על סיפור כזה כל החיים שלי, זה לא רומן זאת פנטזיה, מד"ב. ליזי מלמלה לעצמה בעודה מחזירה את הספר למקום הגבוה והרחוק שלו אי שם למעלה על ארון הספרים של אמא שלה. איפה היא לוקחת את החרא הזה, ועוד יש לה סבלנות מהאלוהים לקרוא את זה, או אולי זאת הפנטזיה שלה שלא תתגשם. לכל אחד יש פנטזיה כזאת שלא תתגשם אבל לא מפסיקים לקוות אף פעם. הרבה פעמים ליזי ניסתה לדמיין את עצמה בגיל של אמא שלה נאחזת בדברים לא ברורים, לא מוצאת מטרה להכל אבל גם לא מתייאשת. אחרי שלא היה לה כוח לחפש עוד ספר היא התיישבה על יד החלון הגדול בסלון שמשקיף על הוואדי הגדול, שבעל כורחו הונחת בו קניון, והוא פתאום התגמד מול עיניה ונראה לה כל כך חסר אונים. זה לא היה נוף ילדותה אותו זכרה והתעקשה לשמור אותו בזיכרונה, לצחצח ולשמר אותו בדיוק איך שהוא היה שם באותו יום שהם עברו דירה, עברו למושב ליד חיפה וליזי שאמרה שעוד תחזור לכאן ועכשיו הגשימה את עצמה וסגרה מעגל, היא חזרה לדירה הישנה שהשכירו כל אותם השנים ההורים שלה לזוג הייקים שנפטרו לפני כמה שנים ומאז לא מצאו דיירים חדשים. ובכל זאת גם עכשיו אחרי שהניחה את ספר המד"ב של אמא שלה ניסתה ליזי לדמיין מה תהיה הפנטזיה שלה שלא תתגשם לעולם ותשאיר בה צלקת עכורה שליזי פחדה שתשפיע על יחסיה עם העולם.
אינספור מחשבות חלפו לה בראש, גירושים, אהבה נכזבת, עבודה, הלימודים שלה ועידן. גם עידן עבר לה בראש. הפרידות האינסופיות ממנו, העצבים שלו והקונצים שלה, ההבעות והחיוך שלו שהוא רואה משהו מצחיק בטלוויזיה. דווקא עכשיו שהיא עטופה בכל בדידותה הוא חסר לה, אבל היא לא תתקשר אליו. לא אחרי הריב שהיה להם ביום שבת. במקום עידן היא תתקשר לאמא שלה ותבקש שתבוא יותר מוקדם מהעבודה ותכין לה ארוחת צהריים כי היא חולה. למרות שלא החולי ולא הרעב שמכרסמים בה כמו הגעגוע לימים שהכל היה נראה פשוט יותר, כמו ימיי היסודי שלה ביזראעליה שהייתה חוזרת הביתה מעוד יום לימודים אל חיקה העוטף של אמא שלה, שהייתה מושיבה אותה בראש השולחן הצנוע במטבח ומאכילה אותה בכל המאכלים שזכרה מהבית של סבתא פרידה. ומהאוכל הייתה פונה לשיעורי הבית בחשבון ותורה ושומרת את הסוף לטוב. סידור וחקלאות היו שני המקצועות שהיא הכי אהבה. בכיתה ד' למדה את "אדון עולם" וניסתה לשיר אותו הכי מהר שהיא יכלה, תוך הקפדה מדוקדקת שלא לפספס מילים. הייתה שרה עד שהייתה נהיית אדומה כמו גמבה וכל הבנים בכיתה, גם כאלה שהיא חיבבה היו צוחקים עליה וזה צבט לה בלב אבל היא לא הייתה מפסיקה, לא נכנעת. גם את עידן היא הכירה בכיתה ד' בשיעור החקלאות של המורה טובה, הוא היה הבן זוג שלה לחלקה ויחד הם למדו לגדל חסה ובצלצלים, שהיא אהבה במיוחד והקפידה לקנות רק אותם גם שנים מאוחר יותר בשוק הכרמל בת"א בדרכה אל דירת המורות חיילות שלה. עם עידן היא גם בנתה את הדחליל והקשיבה לסיפורים שלו על איך שהדחלילים בלילה מקבלים צורה אנושית ובגופם שומרים על החסה והבצלצלים. גם היום היא לא יודעת אם היא האמינה לסיפורים האלה או שמא הידיעה שיש מישהו ששומר על החלקה שלה גם שהיא איננה שם, גרמו לה להרגשה בטוחה. אחרי חופשת חנוכה, שהם חזרו לבית ספר היא גילתה שהדחליל שלהם איננו. ברח מהשמירה.
עידן המציא לה סיפור, שלדחליל היה קר אז הוא נסע למקום חם עם הציפורים. יצא ולא חזר. והיא האמינה. יותר לעידן מאשר לסיפור.
עידן היה האיש המיוחד שלה, מהבוקר בבית הספר וגם אח"כ בחוג הדרמה במרכז "אבא חושי" ובשעות הערב היו מכינים גם את השיעורים ביחד, פעם אצלה פעם אצלו, לפעמים משחקים או רואים טלוויזיה. "להתבגר ולהתגבר", מאז היא אוהבת את החיוך שלו שנראה שרק החליף פוזיציה ונשאר קפוא בזמן. את היחסים הם "שידרגו" רק בטיול השנתי בכיתה י"א שלמדו בעירוני ג', בשנה שדפנה אמרה ששום דבר לא יקרה, שי"א זה רק מעבר מי' החשוב לי"ב הסופי. היא זכרה את הדברים של דפנה אבל פחות מזה זכרה את דפנה, אולי משום שרק הדברים שהיא אמרה היו חשובים כי השנה של י"א הייתה השנה הכי משמעותית בחיים שלה. ההפך המוחלט ממה שאמרה לה פעם דפנה.
בחזרה בדירה ליזי עוד יושבת עם מבט משכר בעיניים, חולמת בהקיץ אבל בעיקר נזכרת.
מפתח מסתובב בדלת, ואמא של ליזי נכנסת לדירה עם שתי שקיות מלאות וריח של פיתות עופף את הדירה. כמו אחרי היפנוזה ע"י נקישת אצבעות פשוטה היא חוזרת למציאות. ידה הקרה של אימה נמרחת על מצחה הקודח של ליזי שנופלת בזרועותיה כמחפשת אחר מקלט אחרון של חסד .
בטלוויזיה רק סרטים ישנים, אינגריד ברגמן והמפרי בוגארט במורקו, קזבלנקה. מכוסה בשמיכת פוך מפה עד אוזן, הרעמים והגשם החזק שדופק בחלון לא מפחידים אותה. במטבח אמא שלה מתקינה לה ארוחת צהריים מנסה לדבר איתה דרך העשן שבין המטבח לסלון. לא להכל ליזי מקשיבה, לא להכל עונה, לפעמים הדברים של אמא שלה מתחברים עם הדברים של בוגארט היא לרגע מתבלבלת, לא יודעת למי לענות קודם, לאמא שלה או לבוגארט שהאחרון בכלל לא מדבר אליה. את זה היא לא יודעת. והאוכל כבר מוכן ובלית ברירה, כמו גיוס לצבא הרוסי, ליזי קמה מהמיטה בסלון, הופכת את הפוך מעל ראשה ומתיישבת בראש השולחן, שותה מרק עוף עם שקדי מרק שעשתה לה אמא. הטעם המרגיע בפה והמחמם בבטן, ומלמעלה אמא שלה מביטה בה, מלטפת לה את הראש לא שואלת שאלות ולא מדברת. השקט מכרסם פתאום בליזי, שאיבדה את המפרי ואת קולה של אמא ופתאום יש לה מלא זמן לענות ולהקשיב אבל אין למי. "לו רק עידן היה פה" היא חושבת לעצמה ותכף קוטעת את המחשבה של עצמה והדמעות עולות בה כל הדרך בגרון, והנה עידן יושב מחוץ לדלת ביתה והוא כבר חייל, החייל שלה, חזר לשבת מקוצרת והגיע קודם אליה, כרך את ידיו סביב מותניה ונשק לה ארוכות, הנשיקה הכי ארוכה שהייתה להם. פחד אחז בליזי כאילו הייתה זאת הנשיקה אחרונה שלהם והיא ביקשה ממנו שלא ילך, שישאר, והוא צחק ואמר לה שבצבא זה אחרת, הלך ולמרות שליבה ניבא לה רעות הוא יחזור אליה את כל החופשים שלו בצבא. גם היא עוד עם שיער ארוך גלי עד הכתפיים לא הפנימה את הפרק החדש בחיים שלה, עוד רגע גם היא בת"א מורה חיילת בדירת מורות חיילות משלה כמו שתמיד חלמה, עצמאית אבל תלויה. רחוקה ממנו אבל קרובה אליו יותר מתמיד.
את סופי השבוע נהגה לחלוק בין כולם, בין אמא שלה במושב, לאבא שלה ולעידן בחיפה בלילות שישי ובקרי יום שבת אביביים אותם תמיד ניצלו לטיול בצפון בנחלים של רמת הגולן ולפעמים, כשהיה צריך היו נוסעים לדליית אל כרמל בשביל דברים קטנים, אבל לרוב בשביל לעשות משהו, להתחכך, לתת לעצמם קיום מוחשי בין אנשים. להגיד היינו שם איתם בין כולם, בין אנשים, ולהרגיש חלק מהשבת הישראלית הטיפוסית, שליזי לא פעם ניסתה לתפוס דרך עדשת המצלמה שלה.
ליזי אהבה את הפיתות הדרוזיות הגדולות מרוחות בכמה שכבות של לבנה בלי זעתר עליהן. את עידן זה הטריף, הוא לא מבין איך אפשר שלא לאהוב זעתר. אם לא היו נוסעים לצפון או לדליית אל כרמל בשבתות היו יוצאים לטיול רגלי בחוף "דדו". ליזי הייתה לובשת חצאית לבנה ארוכה ומפזרת את השיער למשחק של הרוח ועידן, שלא הייתה רואה אותו לפעמים שבועיים, היה מחזיק לה את היד כל הטיול, כמפחד לעזוב ולשחרר אותה לחופשי וליזי הייתה נהנת מהמגע המחוספס של ידיו ומתשומת הלב הבלתי פוסקת שלו. נשבת בקסמיו כמו בקורי עכביש, צמאה לכל מילה וסיפור שלו גם אם לא הכל הייתה מבינה. מהטיולים היה מחזיר אותה הביתה, לפעמים עולה ונשאר ולפעמים נפרד ממנה באוטו, בנשיקה שהייתה אמורה להספיק לכל הזמן שלא ישובו להתראות.
וכל זה שוב עולה בה כמו חום גופה הבוער הקודח בה ושום דבר לא עוזר, לא המרק גם לא האקמול ולא האופטלגין, ופתאום היא לא רוצה שום דבר לא את אמא שלה ולא את המרק ולא את הזיכרונות, במיוחד לא את הזיכרונות שלא נותנים לה מנוח, והשם שלו, "עידן", הייתה רוצה לשכוח ולא להתקשר אליו אבל היא לא יכולה. זה כמו לבקש ממנה להפסיק לנשום, ולפעמים היא באמת מנסה ונהיית קצת כחולה ומפסיקה וחוזרת לנשום ככה היא עם עידן, היא שוכחת ומייד נזכרת חזרה. לא יכולה בלי.
הטלפון מונח לידה בדממה כואבת שלא נותנת לה מנוח וידה כבר בחצי הדרך לשפורפרת לחיוג המקוצר שרק אתמול שקלה למחוק. הפחד אוחז בה כאילו תהיה זאת הפעם הראשונה שהיא מתקשרת אליו, "ומה אם אני מפריעה לו?", "ומה עם משהי אחרת תענה לי?". כל תרחיש אפשרי עולה לה בראש, כל דבר שיכול לשלול את השיחה ולהצדיק את השלילה, מחפשת סוף מוחלט כזה בלי דרך חזרה. דרך ללכת בלי עידן, כמו ללמוד ללכת מחדש, כמעט ושכחה איך.
נראה שגם הגשם בחוץ הפסיק לסטור למדרכה וריח אורנים נקי החליף את הזוהמה הרגילה של הרחוב, והכי בעולם היא רוצה לצאת החוצה, ללבוש גולף שלא יכאב לה הרוח בגרון ולטייל. לשים דברים על מקומם הראוי לחשוב איך יהיה עכשיו שונה, מחולק יותר לשניים, חברים, מזכרות, לב.
התלות הפתאומית שהתודעתה אליה לא מכבר שטפה אותה ברעל והעבירה בה רעידות כמעט לא מורגשות, והטוב התערבב לה עם הרע וטעם מר הסתובב לה בפה וכאילו במיוחד בשבילה ברדיו מתנגן השיר על מיכאל. "חיכיתי, חיכיתי, בכיתי בכיתי ומי לא בא? מיכאל. והוא הבטיח פעמיים שיבוא אחה"צ והוא לא בא מיכאל." " כל הזמן מיכאל" השורה שמסיימת את השיר שפתאום היא זכרה מהילדות שלה וגם לה היה מיכאל משלה ועכשיו הוא סתם מיכאל. כבר לא שלה, רחוק ממנה אבל כל הזמן מיכאל.
וחום גופה בו נלחמה בשעות האחרונות נראה היה שמפסיד הוא במערכה, וליזי כבר רוצה לצאת החוצה אל האורנים שלה ואל הדברים שבראש שלה שמחכים לסדר. לפני כל זה היא עוד צריכה לשכנע את אימא שלה, שיצאה מהעבודה מוקדם, שתתן לה לצאת, אבל אימה כמו קיר בטון אפילו לא מוכנה לשמוע ולליזי אין את הכוח לשכנע ולהראות, ש"הנה, אני מרגישה יותר טוב.." מחוסר ברירה דמעות שבו בעיניה, יורדות כמו מפל מטפטף על לחייה האדומות ולמטה אל הצוואר האטום בגולף שחור שקיבלה מתנה מאבא שלה רק בשבוע שעבר, כשעשו ביחד את היום כיף בהדר וזה הזכיר לה את כל הפעמים שהייתה מטיילת עם אביה בדרך מהגן ומבית הספר. כשהייתה שומעת את המנגינה של אוטו גלידה והתערבבו לה החושים ובמבט אחד מופנה לאביה היה מוציא לה מארנקו שלושה שקלים, שהיו בשבילה לאושר רב. ומה לא הייתה עושה בשביל שאבא יבוא עכשיו ויאסוף אותה מהבית כמו מבית הספר, כמו בצבא אחרי שהוריה נפרדו תמיד, הייתה מנצלת את הכוח שיש לה על שני ההורים שלה, את חוסר האונים של השניים לעמוד מול תחנוניה הייתה מכוונת לטובתה. אם לא אבא אז אמא ולהפך. ודווקא עכשיו שכבר קיבלה את מרותה של אימה וברחה להסתגרות בחדרה שוב אימה בקולה המרגיע והנקישות הרכות על הדלת נכנסת לחדר, למבצר הבדידות החדש, מגיפה את התרסים, כפתח לאור מוחה שאריות של מלח מעיניה, "יש לך אורח" היא נזכרת לבסוף להגיד.
וליזי כעדה לבוא המשיח החליפה את הדמעות בחיוך קורן שהתפרס על פניה, שכחה מהכל, מכל מה שחשבה, כל העצב העופף. בעיניים כבדות נשואות לאימה, בשפתיים סדוקות וקול כבד עוד שאלה: "עידן?"
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה