עוד לא מאי

עוד לא מאי אבל משהו באוויר מטעה את החושים.
"השמחה של מאי," סבא תמיד אומר ואיכשהו כולם יודעים למה הוא מתכוון. השנה נדמה כי מאי הגיע יותר מוקדם במיוחד בשבילי. סבא אמר שהגעתי לגיל שבו גם אני יכול לקחת חלק בחגיגות של מאי. כל שנה היו נאספים כל החברים בחדר האוכל, שרים שירים והזקנים מספרים סיפורי מחתרת מהימים שלהם באצ"ל ובפלמ"ח. סבא אומר שבאצ"ל כולם היו נקבות ומשתפי הפעולה כי הם עזרו לבריטים ובפלמ"ח, בפלמ"ח היו כל הגיבורים האמיתיים. רבין, שסבא לא אהב במיוחד בתקופה האחרונה כי הוא אמר שהוא ערבי, ויגאל אלון, שהיה חבר טוב של סבא למרות שהוא קרא לו סמרטוט כי סבא היה קומוניסט.
עד השנה לא היו נותנים לי להשתתף בחגיגות כי אמרו שאני קטן מדי ושאני יכול ללכת לאיבוד בין כל האנשים. אז היו שמים אותי אצל סבתא רבא, שכל הזמן קראה לי נמרוד למרות שבכלל לא קוראים לי ככה. אבל ככה היא, זקנה מבולבלת שעל הקיר בסלון שלה עוד תלויה תמונה של אשכול לוי. עד עכשיו, בכלל לא אהבתי את מאי כי זה תמיד הזכיר לי את הריח בדירה של סבתא רבא. ריח חמוץ של דג מלוח מקולקל. אבל השנה הכל אמור היה להיות שונה, לא עוד סבתא רבא, אלא חגיגות של מאי גם בשבילי, כי כנראה אני כבר לא יכול ללכת לאיבוד בין כולם. סבא אמר שהוא יתן לי יד ושאני והוא, יחד, נוביל את התהלוכה הגדולה ברחבי הקיבוץ. השנה היה תורו של סבא להוביל, כי הרבה מתו ומי שלא מת הולך ממש לאט. רק סבא עוד מספיק חזק כי הוא אף פעם לא הפסיק לעבוד. לא ברפת ולא בקטיף האבוקדו של המשק.
בדרך כלל, ההכנות לחגיגות של מאי התחילו כמה ימים אחרי יום הזיכרון, כך שגברת סימן-טוב, שאיבדה את בעלה במלחמת השחרור, והזוג שלום-טוב, שאיבדו את בנם בלבנון, יוכלו לצאת מהאבל ולהתארגן כראוי לחגיגות של מאי. אמא קנתה לי חולצה חגיגית ואבא ואני תלינו את הדגלים מחוץ לבית תחת מבול ההוראות של סבא, שראו עליו שהוא מתרגש. אני חושב שזה בגללי, כי אני הנכד הראשון שלו שהולך לקחת חלק בחגיגות של מאי. עד סוף השבוע כל הקיבוץ היה מקושט באדום, תמונות של אנשים שאני לא מכיר עם זקנים ושפמים נתלו בכניסה לחדר אוכל והכל נראה נורא חגיגי. גם המצב רוח של כולם היה ממש טוב, מאי היה החודש שכולם הכי אהבו כי זה היה החודש שלהם. של הפועלים.
אפילו רחמים, המסגר, שבד"כ לא היה הכי נחמד, במיוחד לא לילדים, תפס אותי בלחי ולפט אותה חזק-חזק, עד שהיא קיבלה את גוון החולצה החדשה שקנתה לי אמא. רחמים אמר לי שאדום הוא ללא ספק הצבע שלי, וכשזה בא מרחמים זה מחמאה של ממש, כי רחמים כמעט ואף פעם לא מתלוצץ. כולם בקיבוץ אומרים שלרחמים אין חוש הומור של ממש ושרוב הבדיחות שלו הם בצבע כחול.
רצתי מהר הביתה לספר לאמא ולאבא את מה שרחמים אמר לי.
דלת הכניסה הייתה סגורה והסולם שאבא הביא אתמול שכב הפוך על הדשא. דפקתי על הדלת ואמא פתחה לי את הדלת, במבול של דמעות כאילו לא הייתי בבית יומיים. ישר חיבקה אותי. בכלל, אמא שלי נורא בקטע של להקצין רגשות. ניסיתי להיחלץ מהחיבוק שלה, ללא הצלחה יתרה, וכשסוף-סוף הצלחתי לעמוד במשימה ובאתי לספר לה על רחמים היא אמרה שכדאי שאני אשב, שקרה משהו לסבא.
"לסבא?", התפלאתי. "כן", אמא הנהנה עם הראש קדימה ואחורה כמו אחרי אותו סיבוב בגלגל הענק בלונה פארק שהיא הקיאה את כל הנקניקיות על אבא. "סבא איננו". ואני שוב לא הבנתי למה הדמעות, אני יודע שהוא איננו. הוא בטח הלך לתלות עוד דגלים, הלוואי שתפסיק לבכות כל פעם שאני וסבא הולכים. "מה יקרה שאני אתחיל ללמוד בחטיבה?" שאלתי. אמא לא ענתה, ורק עזבה את החדר לכיוון המטבח וצעקה משהו לאבא, שעכשיו תורו להושיב אותי. אני לא מבין מה יש לכולם מלשבת, למה אני לא יכול לעמוד?
אבא נכנס לחדר בארשת פנים כבדה, ישב ואמר שאני ילד גדול עכשיו וכדאי שאני אשמע את האמת. בכלל הייתי נורא גאה בזה שאני גדול: גם תהלוכה של מאי וגם אמת של אבא, לרגע חשבתי שלא יכול להיות יותר טוב מזה אבל אז אבא אמר שסבא לא הלך לתלות דגלים או לקטוף אבוקדו או לחלוב פרות. לסבא הפסיק לעבוד הלב והוא הלך לעולם הבא, לתלות דגלים שם עם כל החברים שלו מהפלמ"ח. התחלתי לבכות ממש חזק והתיישבתי על הכסא נדנדה, שאף פעם לא היה פנוי בשבילי כי כל פעם מישהו אחר תמיד ישב עליו. הבנתי למה אבא רצה שאני אשב. הבנתי שאני לא אראה יותר את סבא. בהתחלה אמרתי, שסבא רימה, כי הוא ידע שהוא ילך לעולם הבא, אז מלכתחילה הוא לא היה צריך להגיד לי שהוא ואני נוביל ביחד את התהלוכה השנה. אבל אמא, שחזרה בחזרה לחדר, הסבירה לי שיש דברים בחיים שלא יודעים לצפות מראש ושסבא לא התכוון למות. אבל רצה הגורל וזה מה שיש. אמרה בהכנעה, הוציאה אוויר כמו קיטור וחזרה בחזרה למטבח. כמו משיח אמא שלי, אומרת דברים חכמים והולכת.
למחרת בבוקר הייתה ההלוויה. כל הקיבוץ עלה על הגבעה ליד מגרש הכדורגל לבית הקברות כדי להפרד מסבא שלי. אותי הסיעו לסבתא רבא ששוב קראה לי נמרוד וגרמה לי לבכות. לא הבנתי למה סבא מת ולא סבתא רבא, שהייתה יותר זקנה ממנו. זה לא פייר.
סבתא רבא ליטפה לי את הראש ואמרה שככה רצה הגורל וזה מה שיש.
"אם זה מה שיש, זה לא אומר שצריך לקחת", ניסתי להסביר לה.
אחרי ההלוויה אבא בא לקחת אותי חזרה הביתה. בדרך עצרנו בבית הקברות. אבא הוציא כיפה מתא הכפפות, ואמר שאני ילד גדול ושאני צריך להיות עכשיו חזק, כי אני הולך להיפרד מסבא.
אבא הוביל אותי ביד למקום בו קברו את סבא ואמר שיחכה לי באוטו ושאני אבוא שאסיים.
לקח לי קצת זמן לחשוב מה אני רוצה להגיד לו, אחרי הכל, הוא בטח מאוד עסוק שם בעולם הבא עם כל החגיגות של מאי. אז רק אמרתי לו שאני אוהב אותו מאוד-מאוד ושהוא חסר לי נורא, ושהתהלוכה של מאי בלעדיו לא תהיה אותו הדבר ושבכלל אני מאוד מתגעגע.
כשהגענו הביתה, אבא אמר שכנראה יבטלו את התהלוכה ובמקום זה יעשו רק ערב שירה, שיותר אנשים יוכלו לבוא ולשיר שירים שסבא אהב. אמא שאלה מה אמרתי לסבא ואם הייתי ילד גדול, משכתי בכתפיים, לא עניתי לה כלום.
בראש חשבתי, שזה לא כזה כיף להיות ילד גדול.