לפני שוב המבול

הגשם הגביל את הראות כמעט לאפסית. מחלף עתלית פקוק לגמרי, יש דברים שלא משתנים גם בגשם. בגלי צה"ל דיווחו שאיזה אחד חשב שהגשם לא ממש מפריע והוא טס הישר לתוך מעקה הבטיחות. כנראה שהולכת להיות היום עוד לוויה. אני עושה את הדרך מחיפה, את נעמה אני אוסף מהאוניברסיטה בת"א, אם בכלל אצליח להגיע לשם עם הגשם הזה, שרק נראה שמתגבר.
"יום טוב למות, אפילו השמיים בוכים עליך", אני ממלמל לעצמי בנימה של כעס, כאילו שזאת אשמתך. ירדן התקשרה אליי אתמול בערב עם בשורת האויב, שנחתה עליי כמו חבטה בבטן, גם אם כולם ידעו שזה רק עניין של זמן. כל אחד מפרש זמן אחרת, מושך אותו לכיוון אחר, ויש כאלה שזמן בשבילם הוא נצח. כשהתקשרתי לספר לנעמה היא כבר ידעה ורק שאלה אם אני רוצה שהיא תגיע, רציתי, אבל אמרתי לה שלא. מאוחר, ואמרו שבלילה יתחדש הגשם. הוא נמשך גם בבוקר ולאורך היום. בראשי כבר ראיתי את כולם עומדים בסככה הנוראית הזאת, שלא ראתה שמחה מיום שהוקמה, רק שכול ודמעות. אולי הריחה זיכרונות שמחים אבל שמחה אמיתית לא ידעה מעולם. מושיט יד לכיוון תא הכפפות לראות עם לקחתי כיפה, כמעט בטוח שיש לי. אצל ישראלים זה מנהג, כיפה בתא הכפפות כאילו אנחנו מוכנים לנורא מכל. המגבים לא מספיקים לסלק את כל הגשם שמצטבר על השמשה, גם איילון מוצף וממליצים להגיע לת"א בדרכים חלופיות. כל ישראל שמעה את ההמלצה וליבי מנבא לי רעות, שגם שם יהיו לי פקקים. נעמה מתקשרת ואומרת שהזיזו את ההלוויה בשעתיים ל-4, היא רוצה שאני אתעכב קצת כי היא צריכה עוד לעבור בסיפרייה. אני שובר ימינה לתחנת דלק עם אורות של בית קפה, אולי באמת הגשם יעבור אם רק ייתנו לו צ'אנס.

המעיל ספוג מים. תליתי אותו על כסא, מול תנור גז כמו שהיה לנו ביסודי שתמיד היה לו ריח של חום מפוברק בחורף. התפריט דל וחוץ מזוג, בקצה השני של הבית קפה, אני היחיד שם. מבעד לדלפק השירות המלצרית מסתכלת עליי, בעיניים משוטטות לבטח תוהה מה מטורף כמוני עושה בבית קפה בסערה כזאת. יש לה תווי פנים מוכרים, גבוהה, קצת גרומה, שיער שטני עד הכתפיים, עיניים ירוקות גדולות, דומה ליעל. "זהו, ליעל", אני מסכים עם עצמי מאושר. היא דומה ליעל החברה שלך בצבא, שכל שבת שסגרנו הייתה מביאה לנו סלט תפוחי אדמה שהכינה אמא שלה, שהיה כל כך טעים שיכולתי לסיים אותו בעצמי, בעיניים עצומות. גם ככה לא ממש התייחסתם אליי, רק דיברתם והחזקתם ידיים עצורות מתחת לשולחן, אתה על הרגל שלה והיא על שלך. אתה חושב שלא ראיתי. אחרי האוכל הייתם נעלמים למגורי הסגל הריקים ואני נשארתי לסיים את הסלט והעוף, שתמיד היה קצת חרוך בקצוות, זה לא הפריע לי אף פעם. הכל היה עדיף מהחמין של שבת. אחרי שיעל השתחררה, לנו נשארה עוד שנה וקצת, היא עבדה כמה חודשים בבית קפה בכרמל הצרפתי וטסה לדרום אמריקה בגפה. משאירה אחריה לב שבור וכמיהה לסלט תפוחי אדמה ועוף בשבתות. יעל, כמעט שכחתי ממנה, אני מחייך מפה לאוזן, המלצרית חושבת שאני מחייך אליה והיא מחייכת אליי חזרה. "אתה מוכן להזמין?", היא שואלת בקול צרוד. "ג'בטה רוסטביף וקפה מוקה". היא רושמת והולכת. בחיי שהיית צריך לראות אותה, הלב שלך היה נשבר מחדש.
מעניין איך הייתה יעל מגיבה אם הייתה שומעת שמתת. אף פעם לא שאלתי אותך עם שמעת ממנה משהו בחלוף השנים, ועכשיו מאוחר מדיי. לי לשאול, לך לענות. אולי רק בחלומות.
אני יושב בשולחן פינתי שצופה כמעט על כל המקום, אף פעם לא יכלתי לשבת עם הגב להתרחשות, זה תמיד הטריף את כולם, אבל לכולם יש שיגעון וגם את שלי עם הזמן למדו לקבל. לא יאמן כמה נהייתי רעב רק מלחכות לאוכל. אני מוחק כמה הודעות בפלאפון, עובר על היומן בפאלם, מעסיק את עצמי מהרעב המכרסם ולבסוף שמגיעה הג'בטה אני שוכח מהנימוסים. רוח פתאומית וטריקת דלת, אני מישיר מבט, אני לא המטורף היחיד פה. נכנס גבר, בערך בגילי, כולו ספוג מים מבקש מהמלצרית הנחיות לשירותים. בחלוף כמה ביסים הוא יוצא חזרה, עם שיער מסורק למשעי ואפודת צמר על גופו, המעיל הספוג בין ידיו, מסתכל עליי בחצי מבט מתנצל, כאילו שיש לו על מה.
"נוראי שם בחוץ, כמו בג'ונג'ל", הוא אומר לי.
"כן, אני יודע אי אפשר לראות כלום ואנשים נוסעים כאילו הם רואים הכל".
"מה שבטוח שהם עוד לא ראו כלום" הוא מסכם, מתקרב אליי מושיט את ידו ומציג את עצמו,
"אלון פנחסוב".
במפית אני מנגב מהר את שאריות המיונז מבין אצבעותיי ומושיט לו יד חזרה. הוא מתיישב בשולחן על ידי.
"מה מוציא אותך לכביש במזג האוויר הזה?" הוא שואל לאחר דקות של היסוס.
"הלוויה", אני אומר בלי להכין אותו מראש. הוא נראה מופתע, לא ממש יודע מה לומר,
"לא יום טוב למות" הוא שוב מסכם.
"יש בכלל יום טוב לזה?"
"אני מניח שלא באמת, אבל אם אני הייתי מת לא הייתי רוצה להקבר בגשם הזה, בבוץ הזה".
"זה היופי במוות, אתה מפסיק להרגיש, וגם מהרצונות שלך לא נשאר הרבה".
"כן, מניח".
המלצרית קוטעת את השיחה, ואני מתכנס חזק בתוך עצמי. נזכר פתאום איך שנאת חורפים. את הגשם, הברקים ואת הרעמים, שבלי הצלחה רודפים אחרי הקול האיטי. זה עשה לך משהו, חוסר האונים הזה. בלילות הגשומים של תחילת ינואר, כמה שבועות לפני השחרור שלנו לא היית נותן לי לישון. רצית לדבר, שאני אספר על התוכניות לעתיד, העבודה, הטיול, אהבת שאצלי הכל נשמע בטוח ואני רק הרגשתי שאני מרמה אותך, מפזר צ'קים בלי כיסוי, העיקר לרצות אותך וללכת לישון. בשבוע האחרון בבסיס נראה לי שבכלל לא ישנת, האור מעל המיטה שלך דלק כל הלילה ושמעתי את ההתנגשות העוצמתית בין הדף לעט, עפו שם ניצוצות. אמנם הסקרנות התגרתה בי לא אחת, אך לבסוף העייפות, הכריעה גם אותה. כמה שנים א"כ פרסמת את קובץ השירים הראשון שלך "עוד לילה שקט" שהקדשת לאח שלך, שמסכם את השירות הצבאי שלך. הפחדים ההיסוסים וההתלבטויות, היה שם שיר שהקדשת לי. אני זוכר איך התרגשתי, לא הוצאתי חודש את הספר מהתיק, רציתי להראות לכולם, שהנה כתבו עליי שיר. אתה צחקת עליי ואמרת בגאווה שכל הספר לא היה נכתב אילולא הייתי שם אתך וזה גרם לי להתרגש עוד יותר. אחרי הטלפון של ירדן אתמול עוד הספקתי לקרוא אותו שוב, לעבור שיר שיר כמו בקריאה ראשונה, וזה היה כמו להיות שוב בצבא באותם המצבים והמוצבים. לשתות את הטעם ולהריח את הבל המדים, כאילו דבר לא השתנה, נשמר בדיוק כשהיה, בדיוק בשביל הרגע הזה.
אני מסיים את הקפה, השעון מראה על שתיים והגשם בחוץ ממשיך להיות בלתי אפשרי, כולא אותי בתוך בית הקפה הזה.
"ומה מוציא אותך?", תורי היה לשאול.
"לאח הקטן שלי נולד ילד, היום הברית".
"מזל טוב".
"שם כבר נתנו?" אני מתעניין.
"עשהאל", הוא עונה לי בגאווה כאילו היה זה ילד שלו.
"פנחסוב, היה לנו מ.פ מפקדה בצבא שקראו לו פנחסוב, היה מקפיץ אותי הביתה לאפטרים לפעמים, אני גרתי בנווה שאנן הוא ברוממה ליד סבא שלי".
"שם פרטי היה לו?"
"לא זוכר, רק את הפנחסוב זכרתי, הייתה להם חצר גדולה וכלב זאב גדול".
"כלבה".
"סליחה?"
"כלבה - שולי. אבא שלי נורא אהב את "ירושלים של זהב" של שולי נתן, בדיוק אז גם עברנו לבית פרטי ברוממה וקנינו כלבה, שולי, אח שלי ינון היה מ.פ בשיריון".
עולם קטן ומצבים שאתה יכול רק לחלום עליהם וגם אז הם יראו לך לא אמיתיים. חשבתי שבלילה אני אחלום עליך, שאיכשהו עוד תבוא אליי בהפוכה להיפרד. חיכיתי לך על הספסל מול המזרקה שכבר לא קיימת בזיו, ליד "צוציק", איפה שהיינו קובעים להיפגש במוצאי שבת למשולש פיצה ואורנג'דה, ובימי ראשון בבוקר אבא שלי היה לוקח אותנו לתחנה המרכזית. חיכיתי לך, גם רציתי להתקשר, אני מכיר את הנטייה שלך לאחר, "ברח לי הזמן", היית תמיד אומר לי, גם כשאיחרת לשמירות, ואני אף פעם לא הבנתי איך זמן יכול לברוח, ועכשיו עם הזמן הארור ברחת גם אתה.

עברתי לשולחן של פנחסוב. מתברר שהוא ואני באמת באותו הגיל, אני גדול ממנו בשנתיים וקצת, הוא היה כמה שכבות מתחתיי בתיכון, גילנו שיש לנו גם כמה מכרים משותפים, משונה שלא נפגשנו קודם. סיפר לי גם על ינון, שהשתחרר בדרגת סרן ועכשיו הוא בכלל מרצה ליחסים בינלאומיים באוניברסיטת חיפה. חצי שעה אחרי כבר עמדנו על סף היציאה מבית הקפה נפרדים בברכות חמות. סיפרתי לו קצת עליך, כמה סיפורים, בעיקר מהעבר המשותף. "כזה מוות מבוזבז", לא הפסקתי לחשוב כל הדרך לת"א. כנראה שלא היה בדעת הגשם להפסיק לרדת או לפחות להיחלש. כואב לי הלב מהמחשבה לקבור אותך ככה, כמו להטביע בלב ים, ככה לפחות יהיה את המרחב ולא את הצפיפות של ירקון. נסעתי בכל דרך חלופית, שרק זכרתי מהימים כשרק התחלתי לצאת עם נעמה ותימרנתי בין התנועה והכבישים של בוקר יום ראשון, לנסות להגיע כמה שיותר מהר בכמה שפחות דלק וקילומטרים. נעמה פחדה לנסוע איתי, אמרה שאני לא שפוי. וגם עכשיו, שאני אוסף אותה היא ישר מציעה להחליף אותי ליד ההגה. אני מסרב. ישר אחרי שנכנסה הייתה עסוקה בלהתחמם בעיקר, החימום במקסימום. היא לא אומרת כלום, אני רואה את השפתיים שלה במראה נעות למטה ולמעלה, באה להגיד משהו וחוזרת בה. כל משפט גורר אחריו מחשבה עמוקה והיא מחליטה לשתוק, נותנת לרשת גימל לדבר, לשיר את מנגינות ליבה. אני חושב על השנה הקשה למוסיקה שלנו, נעמי שמר, אריק לביא, עוזי חיטמן ואתה שהיית כותב את השירים הכי נהדרים. כאלה שדיברו אל הבטן ואל הלב, שירים על אהבה ואמונה, בדידות ופרידה, וכשאודליה עזבה אז גם הפסקת לכתוב. לא רצית לשנות מלחין אז בחרת להפסיק. כל השיחות על זה לא ממש עזרו, כאילו נסגרת בתוך קונכייה ולא הסכמת להמשיך, לא מצאת טעם. אז גם לא הבנתי איך בן אדם אחד יכול לשנות בך כל כך הרבה, איך אתה מוכן להשתנות ככה.
"מעניין אם אודליה תבוא להלוויה?", אני שואל את נעמה.
"היא לא הספיקה לחזור", ירדן השיגה את המספר מאמא שלה ותפסה אותה מאוחר מדיי, כשכבר לא היה מספיק זמן לעשות את כל הסידורים המתאימים. "אולי זה לטובה, אתה יודע שגם ככה בשנתיים האחרונות הם לא היו ממש בקשר".
דווקא שחלית, בהתחלה, הייתי עוד בטוח שהיא תחזור, בדיוק איך שנסעה, בדרך הכי לא צפויה. הפתיעה את כולם בשיחת טלפון משדה התעופה, היא אמרה לך שהיא שונאת פרידות ואוהבת אותך. לא הבנת איך אפשר לעזוב משהו שאוהבים. מעולם לא אמרת את זה, אבל אני יודע שציפית שהיא תחזור. בראש שלך כבר תכננת הכל, איך בהתחלה לא תסכים לקבל אותה, אבל בסוף תישבר כי תמיד אמרת שאהבה מנצחת. היא לא.

בעשרה לארבע הצלחנו להגיע, אני רציתי לחכות באוטו עשר דקות לשמוע חדשות, כאילו ציפיתי שיכריזו על לכתך כמו שתמיד עושים שמישהו חשוב מת, אבל להם לא היית חשוב. עוד בן אדם שמת ביום הכי גשום בשנה. ואני התבלבלתי בינם לביני.
נעמה אמרה שאין מה לשמוע ושהכל בדיוק אותו דבר. לא התווכחתי איתה למרות שהכל לא אותו דבר. היא הוציאה לי את הכיפה מתא הכפפות והצמידה לי עם סיכה לשיער. תמיד היה מישהו שעשה את זה בשבילי, אף פעם לא הצלחתי לסגור את הסיכה ככה שהיא תסגר עם השיער יחד, לא תורה מסיני אבל עדיין. כל שביב של רעיון עולה לי לראש, נובר בעשרות תירוצים למה לעכב את העניין בעוד כמה דקות, כל כך לא משמעותי ובשארית כוחותיי, אני עוד מנסה להדחיק את שערי הברזל ואת המגן דוויד בכל פינה, ואת הברזיה העגולה עם המשפכים לנטילת ידיים וכולם כבר עם כיפה וכיסוי ראש. הנה יוסי ועמרם ויעל רינת ומיכל. נעמה הולכת אליהם והם מתחבקים ואני עוד נגרר מאחוריה מושך את הזמן, מחייך חיוך נבוך ולא מוציא את היד מהמעיל. אתה שנאת את זה בי, את האדישות וגרירת הרגליים. ידעת שבקבוצות עם הרבה אנשים לפעמים קשה לי לישיר מבט למישהו אחד, כי תמיד פחדתי לפספס משהו. הנה ירדן, עטה לכיווני מחבקת אותי חזק, חזק ואני חסר אונים מול הדמעות שלה, משחרר כמה משלי ובעיניים מטושטות רואה את הדמעה מתמזגת עם טיפטופי הגשם שאט אט נחלש, על השיער השחור של ירדן וממנו למטה, למצח, ואחרי זה אני כבר מפסיק להבדיל בין כל הדמעות שלה לשלי ושל הגשם. הנה, הרב כבר פוסע קדימה ולפני שאני מספיק להגיד משהו, אנחנו הולכים אחרי האלונקה הארורה, אתה נראה בה כל כך קטן. כל-כך לא אתה, בכלל לא איך שזכרתי.
אני נזכר בחופשה שלנו בטבריה, שנים לא חשבתי על זה, דמותך מתרוצצת לי בראש על החוף של כנרת, מנסה להרשים איזה תיירת באוהל סיירים ודג שתפסת מקודם. אני מצפה לך אכזבה, אבל אתה מצליח להפתיע אותי ולכבוש אותה עם החיוך הגדול והנאיביות. לא האמנתי שאפשר לכבוש מישהי עם כל כך קצת בכל-כך הרבה, וגם למרות שלא היה בינכם כלום הייתה לך את השמחה שלך על זה שפגשת מישהי חדשה, שהקשיבה לך ולשירים ולפריטות הרכות על הגיטרה. משלא הבינה מילה בגלל מחסום השפה, ניסית בכל מאודך לתרגם אותם אחד לאחד, נזהר לא לפספס אף מילה, שהיא תבין הכל. היית כל כך גדול ונדמה שכל אהבת הבריות שהייתה לך הלכה אתך, השאירה את הגוף הקטן הזה, שגם הוא תכף יוסתר מעינינו הדומעות. אנחנו הולכים אחריך כמו הולכים שולל לגורל ידוע מראש ואני כל כך רגיל ללכת אתך עד שלהפסיק, בכלל לא נשמע לי הגיוני. עוד כמה צעדים נשארו, אתה הגעת ראשון, ממהרים להכניס אותך פנימה, כל עוד הגשם פסק, "אל מלא רחמים". אני מחפש אותך בין האנשים, מגביהה מבט ולא רואה. נעמה דוחפת אותי קצת קדימה לכיוון המעדרים ליד טל האפר, אני אוחז במעדר הארור וחנק נוראי אוחז בגרוני מקפיא אותי על מקומי, כל כך כואב. אני לא מסוגל. מישהו יוצא אל קדמת החלקה, אני לא מצליח לראות אותו, מושיט את ידו ולוקח ממני את המעדר. ידיי נכנעות לו ואני נאסף אל חיקה הבוכייה של ירדן.

בדרך חזרה נוהגת נעמה, אפילו לא התווכחתי. היא לא מפציעה את פיה, והיד קצרה מדיי להדליק רשת גימל, הדממה דוחפת אותי לשינה ואני מתעורר בחיפה מעוצמת רעם אדיר. השמיים יותר שחורים מכחולים, תכף יירד מבול. עוד לפני שאנחנו עולים ב"דרך פרויד" אני מציץ על הגלים האימתניים של הים וליבי עולה גדותיו, מצער שלא יכולנו לקבור אותך שם, בים, איפה שהיית יכול להמשיך להיות חופשי בין הגלים והדגים שאהבת, בין השמש היוקדת למים. היית אוהב את זה הרבה יותר. למרבה הפליאה אנחנו מצליחים להגיע הביתה עוד בטרם שמתחיל המבול המאיים. נעמה נזרקת לאמבטיה ואני לסלון. בשקט מחריש שם קצת טום ג'ונס במערכת, אם מישהו יכול להתחיל לעזור הרי זה הוא. על שולחן הקפה זרוקים עוד מאתמול כמה אלבומי תמונות, ממה שנראה כמו תקופת חיים אחרת. צבא, הטיול שאחרי, לימודים. הערות ציניות, בדיחות ישנות וצחוקים מפעם. הנה שנינו בסיום המסלול, קבלת דרגה סמ"ר, בשטח, בשק"מ, במסלול, אחרי האסון טבע. האמת, אני לא מאמין שבאמת עברנו את זה, זה כמעט נראה כמו כפיל שלי, צעיר במקצת והקצוות האפורים עוד אינם. נעמה יוצאת מהמקלחת בטרנינג וסווטשרט, נותנת לי נשיקה, ממהרת לבדוק מייל, ואני כמו אידיוט, מצפה לאחד המיילים המצחיקים שלך, עם הסירטונים והתמונות והמצגות המשגעות על העולם שבחוץ. בפגישות האחרונות שלנו כל כך הצטערת, שלא תוכל לנסוע לכל אותם המקומות עם הגיטרה, להתיישב על צוק ולשיר את השירים שהלחינה לך אודליה, וחלק אחר זה עיבודים שלך לשירים שאהבת. זה כל כך אפיין אותך.
אחרי הצבא, שנסעת לארה"ב, לחפש פריצה, ידעתי שלא תחזיק שם מעמד, בלב קיוויתי שתחזור מהר, ואכן חזרת. במכתב ששלחת, שעוד שמור אצלי, כמו הכל, אתה מסיים במשפט משיר שאהבת, התפלאת שלא אתה זה שכתבת אותו. "עד סוף הקיץ עוד אשב בין ידידים..." ואני רוצה לתפוס אותך במילים, שהיית כל כך חזק בהם, אבל הקיץ הבא יהיה שונה, עם כסא ריק וחלל שרק אתה יכולת למלא, באנרגיות שלך, בכריזמה שנשפכה ממך.

נעמה מסיימת לבדוק את המיילים ועוזבת את המחשב לאנחות, "אולי תכתוב קצת", היא אומרת. לכתוב תמיד עוזר, אז הנה כותב.
בגעגועים.


© כל הזכויות שמורות למיכאל זץ