מרחק של שעה ואני בעולם אחר. ביציאה המסתובבת של סבידור-מרכז שר עולה חדש, חבוש בכובע קסקט דהוי, מבצע את אותו שיר כל בוקר, בשעה קבועה. מציע את קולו למכירה על גבי תקליטורים וקסטות למרבה במחיר, 25 שקל. לא רחוק ממנו צועק איש הבייגלה-החם, קולו עובר מעל, לא נוגע בשיר-עם-המבטא-הכבד של העולה החדש ששר בנאמנות כל-כך "לחיים", כאילו כל העולם תלוי בחוט השערה. חיילות במדים חולפות על פניי במהרה בדרך לעוד רכבת חולפת, כמו גם סטודנטים, אנשים בחליפות וקבצנים שמושיטים לי יד. אוויר קר, קר מדיי. אני מרגיש אותו חודר מבעד למעיל העבה, לריאות. חשק לסיגריה שתזכיר לי קצת ניו-יורק בחורף. אני נבלע באוטובוס ותופס מקום של כבוד ליד החלון. מקץ שתי תחנות מצטרף אליי חייל שחום עם אוזניות שמחוברות עמוק בתוך האוזניים. תג היחידה שלו זהה לשלי בתקופת חיים אחרת. אני כמעט פוצח בשיחה "נו אז מה חדש בבסיס", אבל הוא עם אהוד בנאי ואני עם המבטים המסוקרנים בעולם שנשקף ממולי.
הכיכר עמוסה ביונים מלאי ביטחון עצמי וכמה פנסיונרים שמתמסרים להם, נותנים להם לנהוג בהם כאילו היו בני זוג. פירורי לחם זרוקות בכל מקום, כאילו אין מיתון.
כמיהה פתאומית למרק ירקות.
העיר מתעוררת.
כמה רוכבי אופניים ממהרים, נוסעים באלכסון בלי הבחנה, כמעט מטרד. מבטים מזוגגים בעיניהם, כאילו היו ערים כל הלילה. עסוקים בהתחלות-סגירות-ופיזור הבטחות ריקות בפאב, בו כולם אולי יודעים את שמך אבל לא יותר מזה. את החלומות, הכמיהות והרצונות אתה מפקיד אצל הסלקטור בכניסה.
כושים, סינים, תיאלנדים סועדים, בונים, עוקפים אותי בתור לקפה הבוקר. אני מתעכב ליד העיתונים, בכותרות אין שינוי, המשיח לא יגיע היום. חסר בית שוכב בפתחו של בנק שלגביו פורסמה אזהרת רווח בחדשות הבוקר. כולם מדלגים עליו, יש עוד עשרות כמוהו.
אני עולה לקומות הגבוהות במעלית שממאנת לבוא, מסנן בוקר טוב לפרצופים מוכרים, להם אמרתי רק אמש, נתראה מחר. מתרגל. נעמד ליד החלון הגדול שמשקיף על הים שמבצבץ מבעד לגגות של בתים נמוכים. ים כחול מאוד, מדויק. לעתים נדמה, שיטביע את הכל תחתיו אם יחפוץ בכך, אבל בינתיים הוא נח, לא עולה על גדותיו, נותן לנו לשחק בו.
השעות נוקפות, וכבר צהריים, בדוכני האוכל של אבן-גבירול יש הכל.
ואני מתיישב על ספסל מתחת לשמש, שנדמה שרק עכשיו התחילה לחמם. מוציא כריך ופרי, אוכל של בית.
ועוד שעות חולפות ואני בדרך לרכבת, עוצם עיניים. כבר לא רואה את העולה החדש, את האיש עם הבייגלה, והחיילים נראים אותו דבר, רק הגבהים והדרגות שונים. כולם ירדו מאופניים, קשרו אותם לעץ, הלכו לפאב או לסושי.
ואני חוזר הביתה, אין עוד מקום כזה.
הכיכר עמוסה ביונים מלאי ביטחון עצמי וכמה פנסיונרים שמתמסרים להם, נותנים להם לנהוג בהם כאילו היו בני זוג. פירורי לחם זרוקות בכל מקום, כאילו אין מיתון.
כמיהה פתאומית למרק ירקות.
העיר מתעוררת.
כמה רוכבי אופניים ממהרים, נוסעים באלכסון בלי הבחנה, כמעט מטרד. מבטים מזוגגים בעיניהם, כאילו היו ערים כל הלילה. עסוקים בהתחלות-סגירות-ופיזור הבטחות ריקות בפאב, בו כולם אולי יודעים את שמך אבל לא יותר מזה. את החלומות, הכמיהות והרצונות אתה מפקיד אצל הסלקטור בכניסה.
כושים, סינים, תיאלנדים סועדים, בונים, עוקפים אותי בתור לקפה הבוקר. אני מתעכב ליד העיתונים, בכותרות אין שינוי, המשיח לא יגיע היום. חסר בית שוכב בפתחו של בנק שלגביו פורסמה אזהרת רווח בחדשות הבוקר. כולם מדלגים עליו, יש עוד עשרות כמוהו.
אני עולה לקומות הגבוהות במעלית שממאנת לבוא, מסנן בוקר טוב לפרצופים מוכרים, להם אמרתי רק אמש, נתראה מחר. מתרגל. נעמד ליד החלון הגדול שמשקיף על הים שמבצבץ מבעד לגגות של בתים נמוכים. ים כחול מאוד, מדויק. לעתים נדמה, שיטביע את הכל תחתיו אם יחפוץ בכך, אבל בינתיים הוא נח, לא עולה על גדותיו, נותן לנו לשחק בו.
השעות נוקפות, וכבר צהריים, בדוכני האוכל של אבן-גבירול יש הכל.
ואני מתיישב על ספסל מתחת לשמש, שנדמה שרק עכשיו התחילה לחמם. מוציא כריך ופרי, אוכל של בית.
ועוד שעות חולפות ואני בדרך לרכבת, עוצם עיניים. כבר לא רואה את העולה החדש, את האיש עם הבייגלה, והחיילים נראים אותו דבר, רק הגבהים והדרגות שונים. כולם ירדו מאופניים, קשרו אותם לעץ, הלכו לפאב או לסושי.
ואני חוזר הביתה, אין עוד מקום כזה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה