מהחלון הקטן שבמטוס כבר אפשר לראות את רצועת החוף של ת"א ותכף גם את מגדלי עזריאלי. "תם הקיץ", חשבתי. לידי התעוררה חנה. התוודעתי אליה בשעות הטיסה הארוכות בחזרה לארץ. אישה לא צעירה, כבר סבתא, עזבה את ישראל קצת אחרי מלחמת לבנון והשתקעה בסטאטן איילנד. כששאלתי אותה אם היא לא מתגעגעת היא אמרה שכן, אבל היא לא באמת יכולה לחיות פה. הביורוקרטיה והלוחמה האינסופית בהכל שברו אותה כבר ממזמן. חנה באה לביקור פעם בשנה, כל שנה, קצת לפני החגים של תשרי, לראות את כל האחים, לעלות לקבר של ההורים. היא מסבירה את מערכת היחסים בינה לבין המדינה כאהבה בשלט רחוק. מקרוב, האהבה הזאת בלתי אפשרית. אני מיטיב להבין אותה יותר משהיא חושבת, למרות שהיא טוענת שאני צעיר מדי בשביל להבין. והרי בסמוך כל כך לגילי גם היא עזבה.
ת"א נראית קטנה לעומת ניו יורק, אני לא יכול להתחיל לאמוד את היחס. אני רק יודע שאני רוצה שהמטוס ישוב על עקבותיו, יסתובב חזרה וינחת בנמל התעופה על שם ג'ון קנדי.
עוד לא עברה יממה מאז שעשינו חיים מטורפים, טיולים עד אור הבוקר, שיחות, סטארבקס וסינטרה. לילות הסתיו של ניו יורק עטפו אותי בהרגשה חמה של בית וכיסופים למקום שרק למדתי להכיר.
למזוודות לוקח זמן להגיע. כבר שתי בדיקות ביטחוניות עברתי ועכשיו בתור למזוודות מגיעה גם השלישית. המראה שלי מושך מבטים ותשומת לב, כובע בוקרים שחור, מעיל עור ארוך, משקפיים כהות ומגפיים גבוהות בת"א, סוף ספטמבר, הטמפרטורה בצל 33 מעלות. אני מנער את השוטרים בעברית תקנית, משאיר אותם פעורי פה, לוודאי חשבו לשמוע ממני מבטא דרומי. טעות בידם.
רק ארבע חודשים עמדו ביני לבין מה שהשארתי למשמרת, ועם זאת הזמן נראה יתום, עני ועירום. כאילו אתמול. הכל נראה כאילו אתמול וזה לא, זה גם מה שכואב.
אני יוצא מהשערים האחרונים, מהם אין דרך חזרה. הכל קרב אליי בחיבוקים, בלונים ונשיקות. אחי תקוע בפקקים, ותמר לא עומדת איתם. כל העברית מסביבי נשמעת מוזר, על כל אחד שמדבר לידי עברית אני בא להגיד "שהוא מהארץ", ובכלל אני זה שחזר, הם תמיד היו פה. על דברים פשוטים שאומרים לי אני מתפתה לענות באנגלית, מתוך הרגל. כמה טוב שבאת הביתה. אני מרגיש כאבים מוזרים, סוג של מיחושים בלב, קצת דקירות בבטן. אחרי ארוחת הערב החגיגית כולם מתפזרים לחייהם, לשיחות שהפסיקו, לספרים שנעזבו ליד המיטה ולטלפונים שהבטיחו שיחזרו.
לילה ראשון עבר ללא שינה, ערבוב של ג'ט לג, הרבה מחשבות ובטן מעכלת. הכל נראה כל כך קטן. באקט של בריחה אני חוזר לאותו היער, כמה חודשים אחורה, למדורה הגדולה, להבדלה, לשירה, אבל יותר מהכל לאנשים, שנראה שהיו כל כך מסוקרנים מאיתנו כאילו באנו ממדינת עולם שלישית. חזרתי לאגם, שבית קטן היה על שפתו, וחלמתי שגם לי יהיה בית כזה עם אגם ליד ומזח קטן מעץ, שמתנדנד מתחת לרגליים, וסירת מנוע ואולי גם קיאק. חזרתי לכוכבים הנופלים, לטל הדשא ולקולות של צפרדע מרוגזת שלא נתנה מנוחה. ומבחוץ עולה כבר אור, אלוהים הדליק את השמש, נראה שהצלחתי לעצום עין אבל זה לא ממש מספיק. אין לי צורך ביותר. נראה שהבוקר הראשון שלי לא נושא כל בשורה או שליחות, ולראשונה מזה זמן מה אני מרגיש ריק וחלול, כאילו השמיטו לי את הקרקע מתחת לרגליים והחליפו אותה בשטיח אדום עם ורדים צהובים, שזכור לי מתקופת חיים אחרת.
אני עושה כמה טלפונים לארצות הברית. שלומי טוב, חזרתי, הטיסה עברה ללא בעיות. מזג אוויר? פה תמיד חם. אצלכם? הלוואי ויכולתי, קפה נשמע נהדר, כמו ביום ראשון לפני שבוע, על המרפסת, מתבוננים באנשים, בדרך לתפילה, בשמלות לבנות וחליפות ומכוניות חדישות. חס וחלילה לא צרפתיות ולא יפניות. אנחנו מרבים לצחוק. קפה נשמע מצוין.
אמא נכנסת לחדר ומחבקת אותי חזק, כל-כך שמחה, גם אני, ההבנה מתחילה לחלחל. אני בבית.
אני לוקח את האוטו ונוסע להגיד שלום לים. נדמה לי שהוא שקט יותר, החוף כמעט ריק, עוד מוקדם בשביל כולם. אני שותה שוקו חם, מקשיב לגלים, נותן לחול לקבור לי את הרגליים. המלצרית מסיימת משמרת ולמרות שהיא לא חייבת היא נפרדת ממני. מלבדה ומלבד מלצר הבוקר אני היחיד שם. חושב על החיבור שלי לחוף הזה, על הזמן הרב שביליתי פה. כל כך הרבה דברים משמעותיים קרו פה. לכאן הגענו אחרי הבגרות האחרונה בתנ"ך, פה החזקתי למיכל את היד ואמרתי שאני אוהב אותה. פה היא אמרה לי שהיא לא. ימים חמים נולדו לא רחוק משובר הגלים. פה הרגשתי בשר בוסר, פה הרגשתי גאות ושפל והנה חזרתי, עוד לא בטוח למה.
כל כך הרבה דברים לפרוק. נראה שחזרתי עם הרבה יותר מטען משנסעתי איתו. הוספתי מזוודה ותיק גב. שנאתי לחיות על מזוודות ותיק גב. רציתי קביעות וארון להתפרש עליו, ועכשיו אני רק רוצה להשאיר את הדברים כמו שהם, שיהיה אזכור לזמן שלא הייתי, שריד אחרון מהמסע הזה שלי. יש הרגשה, שעוד שבועיים ככה אני אתפוס מזוודה ושוב אסע, אולי לת"א. אשכיר דירת חדר עם מטבח קטן, שירותים ומקלחת, בלילה אשמע מוסיקה הוואית ואולי קצת רוד סטיוארט, אני אנסה להגשים חלום ואכתוב ספר. עוד לא יודע על מה. בבקרים אני אשתה קפה בבית הקפה שמתחת לבית. אני אקרא עיתון. אתלונן על הכל ואשנא את הזמן שאנשים מבזבזים על הסודוקו. למלצרית יקראו קרן וגם לה יהיו חלומות. בלילה היא תשיר במועדון קטן ביפו, שירים ישנים שאנשים מכירים רק את המנגינה שלהם אבל לעולם לא את המילים. אני אקליט שיר, גרסת כיסוי לשיר ישן של בני אמדורסקי, קרן תעשה קולות רקע, אני אשלח את הסינגל לגלגל"צ. כמה עורכים מוסיקליים יאהבו אותו, אבל אלה שקובעים באמת יעדיפו עוד שיר מהאלבום החדש של נינט או משה פרץ. רשת גימל ינגנו אותו כמה פעמים וזה ישמח אותי נורא. אני אטעם את פסגת העולם. השיר לא ייכנס למצעד וישקע בתקליטיית המרתף של התחנה. אני אדע שניסיתי ושלכמה דקות הצלחתי. זה ילווה אותי הרבה זמן. לקרן יימאס מהחיים בת"א והיא תחזור לראש הנקרה, למשפחה שלה. אנחנו נבכה ונתגבר. חודש אחרי אני אכתוב שיר לקרן, בועז שרעבי יקליט אותו לתקליט הבא שלו. ואני אחזור הביתה גם, צריך להמשיך הלאה, ת"א מסעירה רק למי שלא מכיר אותה. את סוף השבוע האחרון לפני החזרה הביתה אני אעשה במושבה הגרמנית בירושלים אצל חברה טובה שלומדת בסם שפיגל. אנחנו נדבר הרבה על מצוקות עולם ועל הרהורים שבלב. שיחות לא מובילות לדבר, רק מעשים מובילים. לפעמים שיחות מכוונות, אבל אלה לא יהיו מהשיחות האלה.
אבל זה יהיה בעוד שבועיים, אם בכלל. עכשיו צריך לפרוק.
בחוץ חם. כל כך חם. זה משגע את המערכות.
את הימים הבאים ביליתי בעיקר בשינה ובתהייה. גידלתי סוג של זקן ובאמת שמעתי הרבה מוסיקה הוואית. כשהרגשתי צורך לצאת מהבית לקחתי טיולים ארוכים בפרדסים שליד הכפר. הכנסתי דברים למסגרת מתאימה ואת החודשים האחרונים רציתי רק לא לשכוח. הייתי עסוק בליטוש ובשחזור, כתבתי את הדברים שיהיו לי למזכרת. כתבתי על הילדים שהדרכתי בברוקלין, על נקניקיות ועל המבורגרים. כתבתי על ההתמכרות הבלתי נשלטת לגלידה,. הזכרתי בתיאורים שמיימיים את העצים הגבוהים והמרחבים הירוקים. כתבתי על החלומות שהיו ונדבקו, על הערפיח של ניו יורק, על ההתקהלות ועל הזיקוקים של יום העצמאות. כתבתי על הלחמניות של שיש בברייטון ביץ' ועל האנשים המוזרים ברכבות. כתבתי על האוטובוסים ועל האנשים עם שקיות הזבל. כתבתי על היום ההוא בוושינגטון סקוור פארק עם הלהקה ששרה קאברים של הביטלס. כתבתי על הלחות ועל גשמי הקיץ באורלנדו. כתבתי על ההרים הכחולים של וירג'יניה, ועל שקיעות מרהיבות שראינו וזריחות שהתכוונו לראות. כתבתי על קיץ בלתי נשכח שעבר כמו הכל בחיים, בקצב בלתי נשלט. וכשהתפניתי מהכתיבה, ירד המטר והכל נשטף בזרם הגשמים. הלילות נעשו קרים יותר וזה מרגיש קצת כמו להיות בניו יורק, אבל לא באמת. לבי התמלא געגועים לאורות ולהרגשה שאתה נוטל חלק במשהו גדול ממך. השעונים זזו שעה אחורה, בדיוק לעוד כמה שירים של סינטרה שעושים לי כל-כך טוב. זה כמעט כמו, אבל לא.
לבסוף
מישהו הוציא אותי מהפלאג. כיבה אותי ואמר להפסיק לחלום ולהתחיל לחיות. ארה"ב תמיד תהיה שם. היא כן, חשבתי, אבל מה איתי. זה נשאר חמישים-חמישים וכולם ממילא חזרו לחיים שלהם, לפרוזה לפני השינה, לאלבומי תמונות פתוחים ולדודות מטורפות שגרות בשדרה החמישית. כולם עברו הלאה, טסו בחזרה הביתה במטוסים קטנים בלי מקום לרגליים. אני מאזין לעצמי אבל לא ממאן לשמוע. זה נראה כל כך מיותר. ושוב נאיביות מפתיעה אותי מהצד, קוראת לי לאחוז בחיים ולא להרפות ואני באמת אוחז עד שזה מתחיל לכאוב ואז אני מרפה קצת, אוגר כוחות ואוחז חזרה. מבדיל בין מצוי לרצוי, כותב חלומות בפנקס קטן שקיבלתי בתחילת המסע. על חלקם מסומן וי גאה, ואת חלקם האחר נשאר להגשים.
והנה, אני מתחיל עכשיו.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה