ביקור השר

בתחילת אוגוסט הגיעה בדואר מעטפה, מעוטרת בסמל של הבית ספר העממי.

ימי החופש הגדול שללו כל מחשבה על נזיפה או התנהגות לא טובה. התעודות חולקו כבר לפני חודש וקצת, תעודת המעבר בין כיתה ה׳ ל-ו׳ הייתה מונחת בגאווה בוויטרינה בסלון. אין מקום לטעויות. המכתב היה ממוען להורים ובלית ברירה, נאלצתי לחכות לשובם מהעבודה על מנת לפזר מעט מהמסתורין סביב המכתב ששיבש לחלוטין את השגרה של החופש הגדול. לא ידעתי, אם אני בלבד קיבלתי את המכתב עם סמל בית הספר, או שמא עוד קומץ מחבריי לכיתה קיבל אף הוא את המכתב. החלטתי לא לשאול בשביל לא למשוך תשומת לב מיותרת לכיווני.

אימא קראה את המכתב פעמיים. בין לבין הרימה את ראשה, הסתכלה עליי אבל לא אמרה מילה. המתח גמר אותי.

״נו תתחדש״ לבסוף אמרה. למה להתחדש? על מה?

המכתב, ממנהלת בית הספר בכבודה ובעצמה, בישר ששר החינוך מתכוון להגיע בראשון לספטמבר לטקס פתיחת שנת הלימודים בבית ספר שלנו, ואני נבחרתי עם עוד כמה ילדים משכבת ו׳ הטריה לארגן לו טקס קבלת פנים.

לא ידעתי מי זה שר החינוך ומה תפקידו, אבל ההתרגשות של אבא בערב, כמו גם העובדה שהוא כנראה מספיק חשוב בשביל לשבש לנו ככה את החופש הגדול, הדביקה גם אותי.

במכתב צוינו מספר תאריכים בהם התבקשנו להגיע לבית ספר על מנת לעשות חזרות לטקס, ודווקא זה, להגיע לבית הספר בעיצומו של החופש הגדול העיב על כל ההתרגשות.

שבוע לאחר קבלת המכתב, כבר התייצבתי ברחבת המשחקים של הבית ספר, סקרן מתמיד לראות מי נבחר ביחד איתי להשתתף בטקס קבלת הפנים לשר. אט-אט הרחבה התמלאה. דורון הכדורגלן מהכיתה המקבילה, יפתח ששר את ה'תקווה' בכל הטקסים, רונה ומיכל מהאירובי, רעות שהכרתי אותה רק לפי השם, אופיר ודני שגם בטקס לכבוד השר לא היה ניתן להפריד ביניהם ולהבין מי זה מי, למרות שהם בכלל לא אחים. והייתה גם מאיה, שפתאום נראתה מאוד מפותחת וגדולה, ובחזרות ובהפסקות בין לבין, אף אחד מאתנו לא ממש ידע לדבר או להתנהג רגיל על ידה.

המנהלת רחל, ניצחה על כל החזרות ביד רמה ובאחת החזרות, ראש המועצה הגיע בכבודו ובעצמו לעמוד על ההכנות לקראת בואו של השר. גם את ראש המועצה הכרנו רק מהתמונות. התמונה שלו, בשחור ולבן הופיעה על הלוח של "מנהיגים פורצי דרך" ליד חדר המורים, לצד התמונה שנתלתה בחופש הגדול של שר החינוך. אחרי שתי חזרות כל אחד כבר ידע את התפקיד שלו בעל פה. היה קטע נגינה, ריקוד, שירה וקטע קריאה שלי, על זה שהצלחה היא כמו סולם. רחל אמרה שאם נעשה עבודה טובה, ונתאמן גם בבית, התמונה שלנו תופיע במקומון של היישוב. עכשיו התרגשנו על אמת.

בינתיים, הימים של החופש עברו בעצלתיים ובעיקר בציפייה דרוכה לפתיחת שנת הלימודים. זה לא היה רק ביקור השר, שגם עליו נאלצנו לקרוא ולכתוב סיכום, אלא גם התחושה שזאת השנה האחרונה בבית ספר העממי. לחברים מהשכונה ומהשכבה החלטנו לא לספר על החזרות שלנו ולא על ביקור השר ביום הראשון לפתיחת הלימודים. הם כבר יראו לבד. הסודיות המוחלטת שגזרנו על עצמנו בערבוב עם תחושת השותפות סוד, אילצה אותנו לבלות אחד עם השני גם בימים בהם לא התקיימה חזרה. לפתע, אופיר ודני לא נראו כל כך דומים וגם פיתחתי שיטה לתקשר עם מאיה שלא כוללת בהייה.

ב-1 לספטמבר בית הספר העממי לבש חג. כל הילדים קיבלו דגל ישראל לנופף בו, ילדי כיתה ו' הלכו יד ביד עם הגוזלים של כיתות א' והמנהלת רחל התרוצצה בין כולם כאילו זה מסיבת הבית שלה. אפשר היה להרגיש את הציפייה באוויר. שתי בנות מהכיתה שלי קיבלו פרחים, עם הנחיה להמתין לשר בשער של בית הספר, ובכניסה להעניק לו אותם.

לאט-לאט הסוד דלף לכולם, מבלי שידעו שגם לנו יש תפקיד עליו עמלנו בחופש.

הדקות התארכו לכמעט שעה, והטקס נדחה פעם אחר פעם בטענה של "ניתן לו עוד רבע שעה". ההתרגשות התחלפה במתח, שהתחלפה בזעם של המנהלת רחל. אחרי התפרצויות של הורים כועסים, רחל ביקשה מכולם לשבת וקראה בחוסר רצון כמה מילים יבשות מהדף. איציק, אב הבית, הניף את הדגל לראש התורן ורחל פיזרה את כולם לכיתות. "השנה החלה, הבטלה הסתיימה" פסקה באחת.

החלפנו בינינו מבטים, אבל לאף אחד מאתנו לא הייתה תשובה. השר לא הגיע.

במהלך יום הלימודים, חשבנו שנשוב להתכנס ברחבה כשהשר יגיע, וכל פעם שדלת הכיתה נפתחה, נמתחנו בציפייה שבאים להוציא אותנו להתכונן לטקס. אבל אף אחד לא בא.

בארוחת הערב שמעתי את אבא אומר מילים לא יפות לחיים יבין מהטלוויזיה. כמה פעמים "גנב", פעם אחת "שקרן" , ופעם אחת "בן זונה". אז גם אימא צעקה עליו. אבא קם, כיבה את הטלוויזיה ליטף לי את הראש ואמר "לא נורא, חמוד, לא נורא".

יום למחרת על הלוח של "מנהיגים פורצי דרך", שליד חדר מורים גילינו שמישהו תלש את התמונה של שר החינוך.

אף אחד לא סיפק לנו סיבות לביטול הטקס או הסביר לנו מה קרה. באחת ההפסקות שהתכנסו כל החבורה הסודית במגרש האחורי, להעלות ספקולציות, רחל ניגשה אלינו.  "ככה זה, לפעמים מבוגרים מאכזבים", אמרה לנו בדרכה החינוכית, ספק התנצלה ספק נזפה.

ואכן, הפנמנו את הלקח די מהר. מכתב מבית הספר באמצע החופש הגדול, אף פעם לא מבשר טובות.